אורן, רווק בן 32, מחפש אהבת אמת ומוצא בעיקר קשרים חלופיים. למוד הביצה התל אביבית, הוא מומחה בלהתחיל אך מתקשה בלהמשיך אל מול הזיוף והעמדת הפנים של "שוק הבשר", אורן וחבריו הנשואים והגרושים מנסים לפצח את הכשל המיתולוגי בתקשורת בין גברים לנשים בעיר הגדולה, תוך מסע שנון, אנושי ומציאותי המסופר בכנות ובגובה העיניים.
ענת/ פרק 2
למחרת בצהריים נהגתי הביתה מהרהר על מי אני היום ומה הייתי פעם.
פעם לא הייתי נשאר לישון, ולא מזמין לישון.
פעם לא הייתי יורד לבחורה שהיא לא חברה, ובטח לא יוזם את זה.
פעם הייתי גומר ותוך מאית שנייה הייתי בסלון מדליק טלוויזיה ומתנתק.
פעם אחרי, לא הייתי מחבק, מלטף, מדבר, מתַקשר.
פעם עשיתי מין כדי לגמור. היום אני עושה מין כדי לספק צרכים אחרים.
היום אני רוצה שבחורה שנמצאת איתי תרגיש מלכה. אני רואה אותה, מרגיש אותה, זקוק לה וגם אוהב אותה באותה נקודת זמן ספציפית.
מבלי משים התחיל הרכב לנוע צפונה. המחשבות נדדו, תקופות שוחזרו וכמו תמיד היא הופיעה. ענת.
את ענת הכרתי במשרד עורכי דין בתל אביב שבו עבדה. היינו יחד שנתיים. אהבתי האמיתית הראשונה וגם היחידה. היה בה כל מה שאני אוהב באישה, באדם: היא היתה אינטליגנטית, נאמנה, רגישה וטובת לב, עדינה אבל לא פראיירית, מעניקה וערכית, אשת שיחה בעלת כריזמה שקטה, מסוג האנשים שבכל מקום יוצרים סביבם קונצנזוס. אה, והיא גם נראתה מעולה, בדיוק כמו שאני אוהב. שילוב של יופי פשוט וטהור וגזרה אלוהית. כמה אהבתי אותה. הרבה יותר מהחיים עצמם.
ענת היא בת למשפחה מרוקאית, אנטיתזה למשפחה שלי. אתה נכנס לבית ותמיד יש סירים על הכיריים. לא כמו אצלנו שהייתי צריך לחמם במיקרו כל מיני דמויי בשר בתוך צלחת עטופה בשקית.
בימי שישי הייתי מוזמן לארוחת הערב המסורתית, שם היו מאכילים אותי עד שביס נוסף היה שולח אותי לאשפוז, ובסיום הארוחה עוד מעמיס על האוטו ערמות של סירים להמשך השבוע. איפה זה ואיפה הארוחות של אמא שלי: אוכל טוב אבל תמיד קבוע, וללא יצירתיות. מנות מוקצבות על פי חישוב מדויק, כך שאם אני מביא חבר לארוחה מבלי להודיע מראש, האיזון הכמותי מופר, וכל אחד מהנוכחים נאלץ לאכול קצת פחות מההקצבה הרגילה.
כשהייתי מתקשר להורי, להתריע על איחור של רבע שעה הודיעה לי אמי, “אין בעיה אנחנו נתחיל ונשמור לך מנה בצד.” קר, ענייני, מהראש. אוכל אוכלים - מה זה משנה עם מי ומתי.
אבל אצל ענת, בארוחת ליל שבת היו עורכים קידוש, ואני, שאוכל חזיר עם חלב הייתי משתלב, בוער מבפנים, מוקסם מהאווירה.
אהבנו בטירוף, ללא גבולות. קמתי בבוקר עם חיוך, וחייתי כדי שיגיע הערב ואוכל לראות אותה, להריח אותה, לנשום אותה. הרגשתי שאני הולך באוויר, שהכול נהיה קל יותר: בעבודה התקדמתי בקצב מסחרר, היחסים עם הורי השתפרו, הכריזמה נזלה ממני עשרים וארבע שעות, העולם נראה בעיני מקום טוב להיות בו. הייתי מאושר.
כעבור חצי שנה עברנו לגור יחד והקשר רק התעצם. עשינו אהבה כשלוש פעמים ביום - אהבה מלאת רגש ותשוקה שבסופה הייתי מוטל כשחיוך ענק מרוח על פני, נוצר את הרגע לבל יברח. הכול זרם בקלילות ובשטף, החיבור, המין, החברות, השיתוף, היחד, האהבה.
כשהיתה איתי יכולתי במשך שלוש שעות לשכב לידה, ללטף את שערה ולחוש את האושר הנסוך על פניה.
כשלא היתה לידי, חייתי את החסר כמו אדם שצם ויודע שיש סוף לסבל, מתענג מהמחשבה על הפירור הראשון שייכנס לפיו.
לא הזנחתי את שאר הדברים החשובים בחיי - הקריירה, המשפחה, החברים - אבל הם היו הליווי, הרקע. היא היתה החיים שלי, והחיים שלי היו היא.
לאחר שנה וחצי שהיינו יחד זה קרה. אלוהים יודע איך, אבל זה קרה. נגמר לי. לא יודע למה, שונא את עצמי שזה קרה, אבל נגמר לי. עדיין אהבתי אותה, עדיין רציתי אותה איתי, עדיין פחדתי לעזוב, לאבד, להיות לבד, אבל השטף, הקלילות, פגו. נעלמו כלא היו.
כשחיבקתי, הרגשתי עד כמה אני אוהב אותה, אבל גם עד כמה אני רוצה להיות במקום אחר, עד כמה היא האישה בשבילי, אבל גם עד כמה אני לא יכול להיות שם ולו דקה.
לא תיארתי לעצמי שהאידיאל המושלם יכול להגיע לסיומו ואחווה צניחה כזאת. בהוויה שלי הרגשות היו נצחיים - אני איתה לעולמים. השבירה היתה טוטאלית - היא לֻוותה בחבטה. המכה היתה חזקה פי כמה כי הייתי עסוק בלרחף מאהבה, ולא צפיתי את התרחשותה.
והנה אני, ילד בן עשרים וחמש עם מנטליות של בן תשע–עשרה, מאוהב באמת בפעם הראשונה, נמצא במלכוד של חייו. אבוד! מרוסק!
לא שמתי לב לאן הרכב לוקח אותי, והמשכתי לנסוע צפונה. אני באוטו, והראש במקום אחר.
מה עושים? עוזבים? הרי אם ניפרד הלבד יהיה קשה מנשוא, ורק עצם המחשבה שהיא עשויה להכיר מישהו אחר זעזעה אותי. פרֵדה בשבילי פירושה סבל וייסורים. אז מה עושים? נשארים? להישאר פירושו סבל וייסורים מסוג אחר. להיות במקום שאין לך רצון להיות בו, לעשות דברים שאין לך בהם עניין, למות לאט–לאט.
היום, שבע שנים אחרי, עדיין יש לי תהיות וסימני שאלה לגבי מה שקרה לי אז, אבל דבר אחד ברור לי: הצניחה בתחושות שלי היתה כה קיצונית עקב אותו פן באישיות שלי שאני אוהב כל כך ו... שונא כל כך.
באופי שלי ובהתנהגות אני אדם שמחובר בצורה ישירה ולא מצונזרת ללב, לרגשות ולתחושות. אני אדם של יותר.
אני יותר אוהב ויותר שונא.
אני יותר שמח ויותר סובל.
אני יותר מתרגש ויותר אדיש.
אני יותר חם ויותר מרוחק.
אני יותר חבר ויותר מתבודד.
אני יותר מצפה ויותר מתאכזב.
אני יותר ניצת ויותר נכבה.
אני יותר.
אנשים של יותר לוקחים התרחשויות יותר רחוק ויותר קשה. כשטוב להם, הם מרחפים. כשהמציאות משתנה להם מול העיניים, הם מתקשים להסתגל. אילו לא הייתי איש כזה, הייתי משלים עם הירידה ברגשות, מנסה למזער את הנזק, סופג ומתפשר, ומבין שאלה החיים ושלא ארגיש לעולם את מה שהרגשתי פעם.
הרציונליות מייצגת את ההבנה, ואילו האמוציונליות מייצגת את התשוקה.
כשאתה אדם של יותר, אתה מתחבר יותר לתשוקה שנעלמה, כמֵה לשחזור, ושוכח את מה שהביא אותך לשם. הזעזוע שאתה מקבל הוא ההכרה הרגשית שלא תרגיש כך לעולם.
מתוך "ככה לא בונים חופה" ספרו של טל בניה
ניתן לשלוח תגובות ל talbenaya@012.net.il
הורידו את אפליקצית החצי השני
