למחרת, מוצאי שבת, רוני היה במצב רוח רע מאוד. במהלך היום אשתו הפגועה סירבה לשוחח איתו ואף ניתקה לו את הטלפון פעמיים. הקשר היחיד למשפחתו היתה שיחת טלפון קצרה שקיבל מבנותיו. התקשיתי להחליט מדוע הוא נראה שפוף כל כך. האם זו הפרֵדה? הכאב שהסב לאשתו? נקיפות המצפון? הגעגועים לבנותיו? חלק מהדברים או הכול יחד?
הייתי עייף אבל החלטתי להקדיש לרוני יציאה שתשכיח ממנו את הצרות לשעתיים־שלוש. הצעתי לו שנצא קצת להתאוורר בבר החדש שנפתח. הוא הרהר מעט, ולבסוף אמר “סבבה. זה יכול לעשות לי רק טוב.”
עדכנתי את אייל וגדי, וקבענו בכניסה למקום. רוני ביקש שלא אחשוף את נסיבות עזיבתו את הבית. הוא יודע שמידע מסווג וסודי בין חברים לא יוצא ממני לעולם. אני גם לא מסוג האנשים שישתפו חבר ויאמרו, “אתה יודע ש... אבל אל תגיד לאף אחד”. לא התכוונתי לומר דבר. גם לא לאייל.
בדרך לבר קיבלתי טלפון מיעל. הכרתי אותה לפני שש שנים בקשר שתחילתו פיזית בלבד ולא מעבר לזה. במהלך השנים הוא השתנה לקשר שיש בו הרבה הערכה ואכפתיות. לא אחת גערתי בעצמי על כך שלא הצלחתי להתאהב בה. עם השנים שחלפו החלפנו את המין הקבוע בשינה משותפת, אף על פי שעדיין שכבנו מפעם לפעם, וכשהיה למי מאיתנו בן זוג הסתפקנו בקשר טלפוני בלבד, מודעים למשיכה העזה בינינו. אני אוהב אותה מאוד, והחברים שיודעים שהקשר בינינו חזק ושהיא חשובה לי, מתייחסים אליה בהתאם.
“מה קורה?”
“טוב, מתוק. אני חייבת לדבר איתך.”
“דברי.”
“לא בטלפון. פנים אל פנים. איפה אתה?”
“אני בדרך לבר שנפתח בשבוע שעבר. קבעתי עם חברים.”
“אז תקפוץ אלי אחר כך.”
“אני לא יכול. רוני, חבר שלי, ישן אצלי, ואני לא רוצה להשאיר אותו לבד. הוא לא במצב מי יודע מה.”
“אני חייבת לדבר איתך. אתה יודע מה?”
“מה?”
“אני אקפוץ עכשיו לחברה, ובערך בשתיים וחצי אני אבוא. עוד תהיה שם?”
“כן, אני אחכה לך.”
“אז ביי.”
“ביי מאמי.”
הגענו לבר הכי לוהט בתקופה האחרונה בתל אביב. לברים בביצה התל אביבית יש מחזור חיים משלהם: כשנפתח בר חדש מיד מגיעים אליו מלכי הביצה, אותם מקורבים, מקורבים למקורבים, מוזמנים, מוזמנים של המוזמנים, ועוד כל מיני אושיות־קקה תל אביביות. בגל השני מגיעים אנשים מהסוג של ארבעתנו - מעודכנים שנמצאים בעניינים, אבל גם כאלה שהיציאה בשבילם מתלווה לחיים, ולא מהות החיים. בשני הגלים הראשונים אני וחברי מאתרים את מוקדי המשיכה החזקים ביותר שלנו למקום - הבחורות השוות, שהן הסיבה שגברים מגיעים לבר, הן ולא שום דבר אחר - לא העיצוב, לא האוכל, לא המוזיקה ולא גדודי הבליינים המסתערים על המקום.
לאחר תקופת טירוף של המוני בליינים המצטופפים על שטח קטן מסתמן תהליך פלישת הערסים. ניצני הפלישה מתחילים בהסתננות של אותם בודדים שגילו את המקום, ומסתיימים בנחיל דבורים אינסופי. במקביל לפלישה מתרחש תהליך נגדי של בריחת הכוסיות לבר הטרנדי החדש, ואט־אט המקום מתרוקן. העדר עובר ללהיט התורן בלי להעיף מבט לאחור. אין זמני יותר מהטרנד, ואין בוגדנית יותר מהביצה. המלך מת, יחי המלך החדש.
לאחר הירידה יש אמנם עלייה מתונה והמקום מתייצב, אבל הוא כבר לא המקום החם, הנחשק והסוער, אלא אופציית המשנה, המקום לברוח אליו, השקט.
כדי שנשב על הבר, צריך להגיע לפני עשר, אבל בגלל שרצינו לראות ספורט, הגענו באחת־עשרה. עשרות אנשים התגודדו בחוץ מחכים למוצא פיה של בחורה נאה בשחור. הסלקטורית.
פעם השתעשעתי במחשבה איך סלקטורית ממוצעת מתקבלת לעבודה. היא נכנסת לבר אחר הצהריים ופונה לבעלים. “שלום, אני מעוניינת לעבוד כסלקטורית. אני חושבת שאני מתאימה לתפקיד.”
“למה את חושבת שאת מתאימה?”
“כי יש לי את כל הכישורים. אני חסרת לב ורגשות, אין לי מצפון ורגישות, ויותר מכול אני נהנית לסרב גם אם מתחננים בפני על ארבע.”
“אני לא חושב שזה מספיק,” מעיר הבעלים.
“אה, אתה צודק. שכחתי. אני קרה כמו קרח, יש לי מבט של פלקט, ואם תשאל אותי אם אפשר להיכנס לבר, אני אענה ‘לא, זו מסיבה פרטית למוזמנים בלבד,’ וגם אצליח לעבור מכונת אמת שתבדוק אם שיקרתי.”
“התקבלת.”
בתוך כמה שניות פילסתי את דרכי בהמון, והתייצבתי מול האישה־שטן. מאחר שאני לא מהמקורבים של הגל הראשון, ויש לי רק פרצוף של “נתקלתי בו פעם”, החלטתי להמר. קלטתי את השם של הוד מעלתה מקריאותיהם של עדר מלטפי האגו ומחזקי הביטחון שלה, וכשהיתה קרובה אלי, רכנתי לעברה, הנחתי ידי על עורפה, ונשקתי ללחייה, כברכת שלום של איש חיי לילה קבוע שהיא בטוח מכירה. “מה קורה, כרמית? הכול טוב?”
היא הסתכלה עלי, תוהה אם היא מכירה אותי, מרגישה שלא, אבל מסרבת להודות בפני עצמה, כי הלוא במעמדה הרם היא פוגשת אינספור אנשים ואולי היא התבלבלה, חוששת שאם אני באמת מקורב היא עשויה לעשות טעות חמורה במושגי הביצה. הבחנתי בקונפליקט ומיד אמרתי, “אני נורא מצטער, ואני רואה שנורא עמוס, אבל אנחנו ארבעה היום.” כסלקטורית שמכבדת את עצמה, היא היתה חייבת לבצע את העבודה כהלכה, ולכן נאלצנו לחכות חמש דקות, ורק אז נכנסנו.
לאחר הצעד הראשון שהוביל אותי פנימה, הבנתי שזהו המקום שאתנחל בו בתקופה הקרובה. היה בו כל מה שנחוץ לי כשאני יוצא מהבית: אווירה טובה, בחורות יפות, מוזיקה מלטפת זימתית משהו, תנאי שטח נוחים ואורות עמומים. בר כלבבי. מושקע, יוצר פנטזיה, סקסי, מסתורי, מסקרן ומפתיע.
התבוננתי סביב. עשרות אנשים שהו במקום, שותים, מדברים, מפלרטטים, מתבוננים, רוקדים ושרים. בעוד שעתיים לא יהיה אפשר להכניס סיכה פנימה. אנשים ידרכו אחד על השני וירגישו טוב עם זה. מוצאי שבת, יום לפני פתיחתו של שבוע חדש, והם בעולם משלהם.
“מדהים, זה לא ייאמן! האנשים האלה לא עובדים?” שאלתי.
“אנשים פה חיים כאילו אין מחר, אבל גם אנחנו חלק מזה תתעורר,” אמר אייל.
“כן, אה, יכול להיות שגם הם מסתכלים עלינו ושואלים את עצמם אם יש לנו חיים בחוץ.”
הזמנו משקאות ונעמדנו צפופים, שעונים על הקיר, נחבטים מדי פעם על ידי העוברים והשבים. שוק הבשר נפרש לפנינו, כולם בוחנים את הסחורה, גברים ונשים. מימיננו במעבר רקדו שתי בחורות.
“כמה במדד?” פנה אלי אייל.
“שמונה.”
“איזה מדד?” הסתקרן רוני.
“מדד הוודקה,” השבתי.
“מדד הוודקה?”
“זה מדד אישי שבודק כמה וודקות אתה צריך לשתות כדי שבחורה מסוימת תיראה לך מספיק טוב כדי שתרצה לשכב איתה,” הסברתי כמורה לתלמיד.
“אהה, הבנתי. ככל שהבחורה נראית פחות טוב, המדד גבוה יותר,” התלהב.
“בדיוק.” השבתי.
“זה מבוסס על זה שכשאתה שותה בחורה נראית לך הרבה יותר טוב?”
“אהלן אהלן,” אמרתי כמקדם בברכה חבר חדש לארגון.
“וזאת?” הוא הצביע לעבר בחורה מפלצתית.
“אין מספיק אלכוהול בעולם בשבילה,” עניתי.
רוני צחק, ניכר עליו שהוא מרגיש קצת יותר טוב.
“וזאת?” הוא הצביע לעבר פצצת מין מהאגדות.
“זאת שייכת לסקלה של המינוס במדד,” חייכתי, מתקשה להסיר עיני מהתופעה שעמדה מעברו השני של הבר.
“איתה מספיק לשתות רק מים מינרלים, לא צריך שום אלכוהול,” התערב אייל בשיחה. אלכוהול, המשקה המתעתע, המטעה, המשפר מראה, תחושה וביטחון, המצניע ביישנות, מבוכה ופחד. המגביה ומנמיך, המרים ומוריד, האחראי לשיא כמו לשפל. המשקר הרשמי של הביצה. משקה ההבל.
ביני ובין אייל יש כמה סודות מדינה על אודות אותם רגעי שפל רוויי אלכוהול שבהם כל אחד מאיתנו מצא את עצמו מתעורר תוך שנאה עצמית לאחר לילה עם עצם בלתי מזוהה בדמות אישה.
כשאחד מאיתנו נתקל באחת מאותן טעויות, הוא מזכיר לחברו את שבועת האחים היקרה שתלווה אותו עד לקבר, ואומר לו בהתנצלות, “היו גם ערבים כאלו.”
גדי, כהרגלו, התמקם בנקודת תצפית ליד הבר. שומע הכול, אבל לא אוהב לדבר הרבה. איתנו, אבל מרחוק. העפתי מבט במתרחש בגן החיות שסביבי. זוג, שהאינטואיציה שלי אמרה לי שהכיר לפני ארבע דקות, התנשק בטירוף חושים: צייד מומחה ניהל פה לאוזן דיאלוג פורה עם בחורה יפה: זוג שנראה בפגישה ראשונה החל לנהל מגעים ראשוניים. ארבעה בחורים שישבו על הבר ניסו להצליב מבט בכיוון אחת הפצצות שישבו ממול: זאב שתוי רקד צמוד לבחורה במיני וזו דחתה אותו כשנראה לה שהגזים. בחור ממוצע מראה ניסה לפתח שיחה עם שלוש בחורות שונות, נאמן לשיטה הסטטיסטית שלפיה ככל שתירה ליותר כיוונים כך יגדל הסיכוי לפגיעה. אנשים שפגשו האחד את השני, לפני רגע, התגפפו מבלי להתייחס לזרותם. כולם חלק מתעשיית הבדידות.
עוד אני מתצפת ובוחן את הדינמיקה בין המינים, ומבטי קלט את רוני נועץ מבט צדי בתאווה בלתי מוסברת בבחורה שנראתה סביר ולא יותר. לאחר התאוששות שארכה שניות הבנתי למה.
הבחורה שישבה על הבר בגבה אלינו לבשה את השילוב המושלם, המשלה ומעוות המציאות: ג’ינס נמוך מאוד ש”נפל”, עקב ישיבתה, למקום שממנו אפשר לראות בבירור את הפס העולה של ישבנה ומעליו בצבצו תחתוני חוטיני סקסיים. השילוב יצר אילוזיה מושלמת של פצצה.
כמה אנחנו אוהבים לשקר את עצמנו, להתפתות, לדמיין ולפנטז. כמעט כל גבר נמשך לתופעה משונה אחרת שמעוררת בו פנטזיות שהוא לא מודע להן. המבט שלי, למשל, מתמגנט אל בחורות שרוקדות בצורה סקסית עם הידיים למעלה, והוא מתחדד אם אני מאתר את שתי גומות החן האלוהיות שנמצאות על הגב התחתון. כמה זניח, כמה טיפשי, כמה אמיתי. יש בחורים עם שריטות עמוקות לא פחות. יש כאלה שנמשכים לברמניות שמסתובבות עם המגבת בכיס האחורי, יש כאלה שלוטשים עיניהם בבחורות עם לבוש או קישוט מסוים, בנדנה, כובע מצחייה, פירסינג בבטן, קעקוע על הכתף או בגב תחתון. כולנו נופלים באותו פח שטומנים לנו שוב ושוב מבלי משים, מנוצלים פסיכולוגית על בסיס יומי בידי נשים, אנשי שיווק, מעצבי אופנה, מנתחים פלסטיים, מעצבי דעת קהל ועוד טרמפיסטים.
כולנו מתמכרים לאשליה ולא למציאות, מסתכלים על התמונה מבלי לבדוק את הפרטים, מתגרים מהזניח ולא טורחים לבדוק את האמת. והמשותף לנו הוא לא רק הדמיון, האשליה וההתפתות, אלא בעיקר הרצון האדיר לספק אותם.
העפתי מבט לעבר קבוצת בחורות שהקפיצו טקילות על הבר, ותהיתי אם מישהי מהם יכולה להיות אמא של הילדים שלי. לאחר חמש שניות של בהייה הגעתי למסקנה שאני חושש שחלק מהן ישימו בבקבוק מרגריטה במקום חלב וירדתי מהרעיון. אייל העיר אותי מהחולמנות. “יש פה זברה,” אמר, “שחבל על הזמן.” זברה, במושגים שלנו היא בחורה שנועצת עיניים, כקורבן העומד להיטרף על ידי האריה.
אני מכיר את אייל. אייל אוהב לדבר עם העיניים. יש לו מבט עמוק וחודר שהוא משתמש בו ככלי נשק רצחני. כשהוא בפעולה, הוא לא נוהג כאותם גברים שנועצים עיניים, מבלי להסיר מבט, בצורה מוגזמת ומעמידים את הצד שמנגד במצב לא נעים, אלא משחק עם המבט לסירוגין עד שהמטרה שסומנה מגיבה בחיוב, ואז מתביית עליה. אייל לא אוהב להתחיל עם בחורות, לגשת, לפנות, אלא אם כן אני משכנע אותו בתחבולות ותכסיסים או שאני מביא את הטרף אליו. הסתכלתי לכיוון שאליו רמז בעיניים.
“זו עם האדום,” אמר.
הבחנתי בבחורה נאה מאוד שיושבת עם גבר מעט מבוגר ממנה.
“נראה לך שזה חבר או ‘פסיכולוג’?” שאל אותי.
“מה זה ‘פסיכולוג’?” התערב רוני.
“’פסיכולוג’ זה הידיד האפלטוני האולטימטיבי,” עניתי, “זה שיושב איתה ערב שלם כדי שיבוא מישהו אחר ויעשה מה שמזמן בא לו לעשות, ויזיין לה ת’צורה.”
“אז מה, אין דבר כזה ידידות בלי מין בין גבר לאישה?” שאל בסקרנות.
“יש. אבל כל ‘פסיכולוג’ מעוניין לשכב עם הידידה שלו או להיות בן זוג שלה. כשהוא מבין שאין לו סיכוי, הוא מתפשר ומסתפק בלנגב לה את הדמעות,” עניתי.
“עזוב, אחי, זאת רמאות, מניפולציה,” התערב אייל.
“מה, אין לכם אף ידידה שאתם לא עושים איתה סקס?” הקשה.
“יש לי. אבל זה כאלה שבעבר היה לי איתן קטע מיני, והיום האוויר נקי,” עניתי.
“קח את האלק־ידיד הזה, תשים אותו מולה כשהיא עירומה, ונראה אם הוא לא ירצה להיכנס. את החארטה הזאת של הידיד נפש הוא יכול לעשות עליה, לא עלי,” הוסיף אייל.
“זה מין הסכם כזה. הוא רוצה להיות בסביבה, והיא, שיודעת מה היה מתאים לו באמת, צריכה שהוא יהיה לידה,” חתמתי את הדיון והפניתי את תשומת לבו של אייל לקצה הבר. שתי בחורות פלירטטו עם הברמן, מריירות עליו, מתמודדות מי תרשים אותו יותר. מהזווית שלנו נראה שעומד להתפתח ביניהן קרב ללא מילים.
“ובפינה השמאלית...” שאגתי בקול כשדרן קרב אגרוף.
אייל קפץ את כף ידו לאגרוף, קירב אותו לפיו וצעק,
From HoustonTexas”“.
ברמן בביצה התל אביבית הוא במקרה הרע כול־יכול, ובמקרה הטוב אלוהים. נשים מרגישות בטוחות לידו, משתפות אותו, משחרות לפתחו, עורגות עליו. ברמן הוא, בלי שום ספק, הסלב של הבר. ניסיתי לחשוב מהיכן מגיעה אותה הילה, והגעתי למסקנה מעניינת: מאחר שברמן נמצא במרכז מקום ההתכנסות, וכל מי שהטריח עצמו להגיע למקום מתנקז אליו כדי לקבל את שחשקה נפשו, הוא בדרך כלל נתפס בתודעה של חלק מהבחורות כמלך הערב, והן מדביקות לו אוטומטית תכונות שגורמות לו להיראות מושך הרבה יותר מאשר אילו רק היה מדלג מעבר לדלפק עליו הוא מופקד. נזכרתי שפעם מישהי אמרה לי על ברמן מסוים שהוא סקסי. שאלתי אותה, אם הוא היה שליח רכוב על אופנוע שעומד איתה בסלקציה בחוץ, היא גם היתה מגיעה לאותה מסקנה.
לברמנים יש תפקיד חשוב באטליז הבין־מיני. הם משמשים תחנת מעבר של הודעות, משקאות, פתקים, מסרים ורכילות עדכנית.
בחור קצוץ שיער שעמד מימיני, ניצל זאת לצרכיו, ושלח משקה דרך הברמן. מהצד נראתה לי הסצנה כמו הסדר בין הצדדים: הבחורה חוסכת כארבעים שקל, מחיר של משקה, ובתמורה היא משכירה את נוכחותה לכמה דקות שבהן ינסה הבחור להרשים אותה. קשה למצוא בחורות שיסרבו למשקה שנשלח אליהן, ובצדק, אולם יש במחווה, היפה כשלעצמה, אלמנט מסוים של כפייה מתוחכמת, מניפולציה ויצירת מחויבות, שבחורות נוטות להתעלם ממנו מטעמי חיסכון, רגישות ונימוס.
המשכנו לחכות בעמידה למקום ישיבה, בעודי מאזין לשיחה בין בחור לבחורה שעמדו לידי.
סיטואציית ההיכרות במקומות כאלה היא מיוחדת. באופן טבעי אף אחד לא יודע על האחר דבר, אולם למרות זאת השאלה המתבקשת “מה את עושה בחיים?” מצליחה לסחוט מרבות מן הבחורות עווית הפתעה ואף כעס על פרץ הרצינות וכובד הראש שהמטרת עליהן. בסיטואציות כאלה במקומות בילוי סואנים כדאי להשתמש בסוג של אינטראקציה אותה אני מכנה “אמנות הכלום”. הבחור שלצדי היה אמן שהצליח לטוות שיחה שהנושאים בה הם כלום, המסר שעובר בין הצדדים הוא כלום, כמות המידע הנאגרת משני הצדדים היא כלום, וכולם מרוצים עד אין גבול.
התבוננתי בהם מתחברים, אולם הבחנתי בשוני: בעוד המחשבה שעברה לה בראש היתה ודאי “איזה כיף, איזו שיחה מעניינת,” המחשבה שעברה לו בראש היתה, “איזה כיף, איך הולך לי איתה,” וזאת בזמן תכנון הצעד הבא שהוא מתכוון לנקוט.
הנה היא, פרושה לפני, תמצית ההבדל בין המינים, קידוש הדרך והתהליך מול קידוש התוצאה והתכלית.
מתוך "ככה לא בונים חופה" ספרו של טל בניה
ניתן לשלוח תגובות ל- talbenaya@012.net.il
*מבצע יחודי ללקוחות קמפוסכרט של ישראכרט, הספר "ככה לא בונים חופה" במחיר
מוזל של 59 ש"ח במקום 78 ש"ח
*מימוש ההטבה ברשת צומת ספרים כנגד מסירת הקופון שנשלח ללקוחות קמפוסכרט בהודעת החיוב החודשית.
*תוקף המבצע עד 15.10.07
הורידו את אפליקצית החצי השני
