שיעיף כבר את האייפון מהמיטה

ערב וסוף סוף יש לנו הזדמנות להתכרבל ביחד במיטה. הטלוויזיה כבויה ואני מוכנה לליל אהבה סוער. גילחתי שיערות מהרגליים, התבשמתי היטב, אפילו לבשתי לנז'ריי סקסי להפליא, אני מרגישה נשית ויפה יותר מתמיד ואילו הוא? חוזר מיוזע מריצת הערב בשכונה ונכנס איך שהוא למיטה הרכה שזה עתה הצעתי מחדש בסדיני כותנה פרחוניים.
אני אומרת לעצמי להתעלם ולהמשיך הלאה, לא לכולנו יש חוש לאסתטיקה או חולשה להיגיינה. קשה לי קצת עם ריח הזיעה החריף שלו שמשתלט על הסדינים הרכים, אבל אני עדיין מחבקת ואוהבת ונכנסת לאווירה. מזמן לא היה לנו כזה ערב בכיף, כששנינו עם חשק עז להתגפף.

שימי את התשוקה בהמתנה
אבל אז, מצלצל הסוללרי שלו. כמובן שאני משוכנעת שהוא לא יענה, מה יכול להיות כל כך דחוף בשעה הזאת, חברים? אמא שלו ששואלת מתי נגיע מחר לצהריים? הבוס שלו שלא מוצא מסמך? אבל הוא מיד עונה, מזיז אותי מדרכו, שרק לא אפריע לו לגשת לסוללרי האהוב עליו, דגם חדשני וטרנדי בו הוא אוצר את כל תשוקותיו הטכנולוגיות, והנה מתפתחת שיחה נמרצת על אה ודה, לא משהו חשוב, בטח לא עכשיו, בטח לא כשאנחנו זה בזרועות של זה. אבל הוא בשלו, מצידו הכי דחוף עכשיו בעולם להסביר לחבר שלו איך לתקן את המחשב ולהתקין מחדש את האופיס. כאילו ראבאק כמה סבלנות יכולה להיות לבחורה? בסופו של דבר הוא מנתק. אומנם מפלס החשק שלי ירד לגמרי, אבל אפשר עוד להתאושש ולחזור לעניינים. עם זאת, נראה שהבחור לא מבין מה אני משדרת לו כי יש בינינו קצר רציני. במקום לחזור לחיבוק האוהב והנעים שלי – הוא מדליק את הטלוויזיה. מתחשק לו לראות חדשות, כן, כן, חדשות, להתעדכן באקטואליה עם יונית לוי במקום להתמסר לעור הפנים הנעים שלי.
אבל כאן לא נגמר הסשן הזה, הוא חושב שהוא יכול ליהנות משני העולמות ותוך כדי שהוא פוזל בעין אחת לחדשות הוא מלטף לי את הפנים. סבור שאסתפק בתשומת לב חלקית.
אולי יש לו הפרעת קשב, אני מנסה לפענח את הבחור, אולי הוא לא מבין את המשמעות של ערב רומנטי לשניים, נטול הבהובים וריצודים מצד המסך, בלי יונית לוי, בלי חדשת, בלי הגמר של הישרדות. אבל כשאני כבר חושבת שהנה זה מתחיל והוא שוב שלי, הרי הפנים שלו עזבו לגמרי את המסך והוא כעת מתמקד בי, היד שלו מחפשת משהו על השידה לצידו. מה עכשיו? אני שואלת, כבר יגעה ממנו ואטוטו תתחיל כאן מריבה.

הלפ טופ שעומד ביני לבינו
והנה אני קולטת שהוא תופס בלפ טופ, מכניס את המחשב הנייד עמוק למיטה. "אני רק רוצה שנייה להתחבר למשרד. זה יקח שנייה", הוא מבטיח ובלי לחכות לרשות שלי, המסך כבר נפתח והאצבעות הזריזות שלו מקלידות ולא, לא עלי, אלא על המקלדת. הלפ טופ יושב בינינו, מפריד בין הגוף המשתוקק שלי לגוף המיוזע שלו. לא נראה לי שיקרה משהו מעניין הלילה ואולי גם לי כדאי לנצל את השעות האלה לעבודה ואולי פשוט לשינה טובה ואולי מחר בבוקר אלך ואחרים את כל המכשירים הקטנים, אנתק את הכבלים, אוציא את הסוללה מהסוללרי ואנטרל אותו מהעולם הדיגיטאלי שהוא כל כך אוהב לפני שהוא יעדיף אותם על פני. כן, זוהי אהבה בעידן המתחבר, הכל מתווך, הפרטנר שולח לי למחרת התנצלות דרך הפייסבוק בתקווה שאעשה לו LIKE ואסלח. כבר אין מגע, כבר אין דיאלוג כנה, הכל עובר דרך צינורות וירטואליים ואני לא יודעת אם זה לשמחתנו כי הרי אני והוא הכרנו דרך האינטרנט או שזה לרעתנו, האייפון שלו שלא מפסיק לצפצף ברגעים הכי לא נכונים. כך או כך, זה מה שיש, זו הקידמה ונפלאותיה ועם זה ננצח או נתנתק, ימים יגידו.