מתביישת להתחיל עם אחרים

הסומק שמתפשט לי על הלחיים מסגיר את האמת שאני נבוכה. כשהוא שם יד על גבי ידי ומביט בי עמוק בעיניים, אני כמעט רוצה להעלם משם. זה נעים לי וטוב, אני נהנית מכל רגע, אבל משהו בי לא מצליח להתמודד עם גילוי החיבה הפומבי הזה. אני מסתכלת סביב ורואה אנשים מצחקקים או בוהים בכיוון שלנו ואני בטוחה שכולם מביטים בנו ומגחכים. הבושה הזו היא משהו שמלווה אותי שנים רבות. בילדות הייתי מהנחבאות לכלים שמדברות בקול שקט וחלש, אחר כך, תמיד הייתי צנועה ונסתרת, עומדת בפינות החדר, לא מישירה מבט, חוששת להביע עמדה או קול, נעלמת לצד חברה דומיננטית ומסוייגת מעצמי בעיקר. כשראיתי את עצמי במראה, ראיתי שם בחורה יפה אפילו מרשימה, אבל העמידה הגמלונית והכתפיים השמוטות לאחור, הפרצוף שתקוע עמוק בקרקע, אלה שידרו שאני לא מעוניינת בקשר או מגע.
כששידכו לי בחורים הם תמיד היו לפי אותה שבלונה, כל אחד חוזר על עצמו, לוחשים לעברי, אנמיים לגמרי, עייפים, כמעט חסרי עניין. כאילו ביישנית מחפשת רק ביישנים.
אז להפך. ביישנית צריכה מלך, מישהו קומוניקטיבי שיוציא אותה מהפינה ויעמיד אותה במרכז החדר. היה לי מישהו כזה שנטע בי ביטחון רב, ידיד נפלא שהפציר בי ודחף אותי ולימד אותי, לפחות בענייני עבודה, איך להצמיח מרפקים ועור של פיל ולא להיכנע לתדמית המסרסת שיצרתי לעצמי.

ביטחון לא קונים במכולת
אבל באהבה אני עוד במבוכה. בהתחלה התביישתי להכיר באינטרנט, פחדתי שיראו אותי, שיגידו משהו, שאציע למישהו לצאת איתי והוא יסרב וזה יפגע בביטחון שלי לנצח. כשגיליתי שהשד לא כל כך נורא ולהפך, אני מחוזרת ומפגינים כלפי התעניינות, התחלתי להרגיש בבית. אבל כשהגיעו שיחות הטלפון הראשונות, הידיים שלי החלו להזיע, הלב פעם, כמעט חורר לי את הגוף, הטיקים בעין חזרו, הייתי עצבנית וחזרתי לסורי. לביישנות שתמיד מגנה עלי מהיציאה מאזור הנוחות ולא צלחתי. היו צריכים לדובב אותי, לשאול שאלות, שידרתי להם שאני לא בעניין ועם מי שצלחתי את מחסום הטלפון, ראה פנים מול פנים בחורה שונה מאוד מהתמונה באתר. בחורה שיושבת צמודה לכסא ומתרחקת ממנו בכל התקרבות, שמזמינה מהר חשבון עוד לפני שמישהו הכריז שהדייט נגמר, בחורה נמנעת.
הלוואי ויכולתי לקנות ביטחון במכולת, הייתי מחדשת כל דייט את המלאי, אבל הביישנות שבי עצרה מבעדי להכיר מישהו. ושוב ושוב חזרתי מותשת ומתוסכלת מהדייטים, אומרת לעצמי, נעמה, תתעוררי, הם לא יחכו לך לנצח.
רק עם הידיד הזה הייתי מרגישה בנוח, צוחקת בקול בלי לחשוב מה חושבים עלי. הלוואי והם היו מכירים אותי ככה, זורמת ונינוחה ואולי, אמרתי לעצמי, עוד לא הגיע האדם הנכון שחילץ אותי מהביישנות ומהמבוכה.

יצאתי מהקונכיה
למזלי הרב, הידיד האוהב שלי, דאג לי. הוא הזמין לי ליום ההולדת סטייליסטית שהלבישה אותי לגמרי אחרת ואמרה לי: זו נעמה החדשה. במקביל, הסרתי את המשקפיים ועברתי לעדשות, המחיצה ביני לבין העולה הופרדה. עליתי על עקבים ויצאתי לדרך. זחוחה ונעימה, מצחקקת, לפתע הרגשתי טוב עם עצמי ונוח עם אחרים. בהתחלה עם בחורים שהכרתי בלימודים, שלא היו לי זרים ואחר כך עם בחורים מהאינטרנט. כל פעם שהחלטתי שהיום אני נעמה שבטוחה בעצמה, הצלחתי להתעלות על עצמי ורק לעיתים, ברגעי אינטימיות או כשהייתי יותר מדי מודעת לעצמי, נסוגתי לאחור, אבל את הבושה אפשר לנצח ומדייט לדייט, היא מתמוססת, מוחלפת בתחושה שביעות רצון שגם נעמה הקטנה שהיתה מדברת בלחש ומביטה ברצפה, יכולה לצאת מהקונכיה ולפרוח. אם אני הצלחתי – כל אחד יכול.