אתה מוצא את עצמך כמו בארץ זרה עם מבטא אמריקאי מלוטש נאבק בדקדוק ובשפה העברית, במנטליות אחרת ממה שהכרת, מנטליות שכבר הספקת לשכוח.
נולדתי וגדלתי כאן, אבל לפני הרבה שנים ההורים שלי נסעו לשליחות בארה"ב שהיתה אמורה להימשך שלוש שנים ולא חזרו לארץ, איכות החיים, הסגנון, הבית היפה, הקידום בעבודה קרצו להם יותר מהמצב הביטחוני, הקשיים היומיומיים. הם רצו שקט. אני די השתעממתי רוב הזמן בפרברים וחלמתי לשרת בצבא, כשחזרתי לצבא היה לי כיף, זה היה עולם אחר, הרגשתי פטריוט ואחר כך חזרתי, רציתי ללמוד בחו"ל בצורה לא פטריוטית, רציתי ללמוד באוניברסיטה מכובדת בעלת שם עולמי ולצבור ניסיון ואז לחזור לארץ ולהגיד שהצלחתי, הגשמתי את החלום האמריקאי ועכשיו אני מוכן לבנות בית בישראל. הבעיה היא שכשכבר חזרתי, התחושה היתה של עב"ם שנוחת על כדור הארץ ולא של ילד שחוזר הביתה, למקום בו הוא צריך להיות.
הרגשתי לא שייך לאף מקום
המשפחה שנשארה כאן הציקה לי, הקניטה אותי על כך שחזרתי במקום לפרגן, המשפחה שנשארה בארה"ב הקניטה אותי על זה שלא אצליח בארץ ואשוב לארה"ב כשם באתי, לא חיכו לי כאן חברים חוץ מכמה חבר'ה מהסוכנות שפגשתי על הדרך.
אבל יותר מחברים או בית, עבודה, רציתי למצוא בחורה. בארה"ב היה לי מאוד קשה לחפש תמיד את היהודיה שתהיה גם מגניבה ומשעשעת ואיכשהו, בראש נשארה לי תדמית של הבחורות היפות והכיפיות בישראל. אז מיד התחלתי לחפש, נרשמתי לאתר הכרויות אקדמאים, חיפשתי מישהי שתקבל אותי ארצה יפה. לא אגיד לכם שזה היה קל. מסתבר שיש הרבה מכשול שפתי, כשאתה לא מדבר עברית המון זמן ומישהי לא מתרגלת את האנגלית הרבה זמן, אז שוברים את השיניים ומשתמשים בתנועות ידיים. הרבה בחורות שפגשתי גם נורא רצו לחזור איתי לארה"ב, במקום להשאיר אותי כאן, שתהיה לי סיבה לתקוע יתד, הן רק התעניינו איך זה לחיות שם ואם יש לי שם בית ועבודה וכמה המשפחה שלי הצליחה שם (יותר נכון כמה המשפחה שלי "שווה"), לרובן היתה תפיסה מוטעית על ארה"ב, כאילו כולם שם רק עושים חיים כל היום כמו בסרטים, במיוחד מפני שאני מגיע מ-L.A, הן רק חשבו שאני גולש ושותה קוקטיילים. ובעיקר הן רצו לדעת אם מי שתינשא לי תקבל גם ויזה או אשרת עבודה. הרגשתי יותר מדי אינטרסים מעורבים בדייטים שהיו לי.
שתשאיר אותי בארץ
אני חיפשתי מישהי שורשית, ומצאתי ציפורי דרור שמוכנות לצאת להרפתקאות. עד שבסוף מצאתי אותה, מישהי כלבבי, ירושלמית, שלווה, עבודה מסודרת, תוכניות לעתיד ישראלי, אחת שמכירה כל חור בארץ, שאוהבת לטייל ברגל, שלא מעניין אותה ממון או חו"ל, שהגיעה בקושי עד יוון. שלקחה אותי לפיקניקים בטבע ולבקר בבתי כנסת, שהחזירה אותי הביתה, לחיק המדינה שעזבתי.
המשפחה שלי במקום לשמח התאכזבה. אמא שלי היתה בטוחה שאשוב וכשגילתה שפגשתי מישהי ושזה רציני, נמלאה פחד שהמרחק יפריד בינינו ויפגע ביחסים הקרובים. אבא שלי דווקא חשב שזה מצוין, שבישראל יהיה לי יותר קל מהתחרות שיש בארה"ב בתחום שלי. כל אחד ראה צד אחר בסיפור, אבל כל מה שעניין אותי זה להרגיש בנוח ולהתאהב. ברגע שמצאתי אהבה וקנינו יחד בית והצעתי נישואין והיא באה איתי לארה"ב ורצתה לחזור מהר לישראל, הבנתי לאן אני שייך וכל הקשיים של ההתחלה התגמדו לעומת מה שקרה אחר כך, שאם רוצים אין זו אגדה.