הוא חושב שהוא רץ לאוליפיאדה

מאת: נטע

מאז שאני זוכרת את עצמי תיעבתי ספורט. בשיעורי ספורט בבית הספר הברזתי כמעט מכל שיעור, למכון כושר לא הלכתי למרות שעשיתי מנוי, לבריכה בקושי נכנסתי ואפילו לזוז מהספה למקרר ובטח ללכת ברגע מהבית עד לסופרמרקט נחשב לטירחה בעיני. שלא תבינו לא נכון, אני ממש אבל ממש לא שמנה, להפך מזה. אבל הרזון שלי הוא רזון של גנים ולא של עשייה ספורטיבית.
בכל מה שקשור לכושר, אני עצלנית בנשמה. אני עובדת שעות רבות, הייתי תלמידה שקדנית, אבל אם כל זה הייתי צריכה לעשות תוך כד תנועה, כבר מזמן הייתי נכשלת.
ודווקא אני, מכולן, הייתי צריכה לפגוש עם עלם חמודות ספורטאי, אומנם לא אחד שמתאמן לאולימפיאדה, אבל בהחלט חי כאילו הוא אוטוטו שם. נתחיל מזה שהוא קם בחמש בבוקר לרוץ ואחר כך עולה על ההליכון וכל זה לפני הקורנפלקס של הבוקר ואחר כך, ממשיך באמצע העבודה, קופץ ללאנץ' בחדר הכושר, חייב את מנת האנרגיה היומית שלו, חוזר הביתה נקי אחרי מקלחת אבל ברור שהוא הזיע כמו שור. בערב הוא לוקח את הכלבה להליכה ארוכה ובסופי שבוע הוא מתייצב ל-100 בריכות בבריכה והתפריט שלו מורכב מכל מני עשבים וכשהוא רואה אותי, כך הוא אומר, בא לו לבכות.
הוא מרחם עלי, על הפדלאות שבי, על זה שהוא כולו נמרץ ואני מתלוננת על עלייה במדרגות, בטיולים אין בכלל מה לדבר, הוא עושה את המסלול למטיבי לכת ואני את המסלול המעגלי המשפחתי המקוצר. עם תחומי עניין כל כך שונים היה אפשר לחשוב שניפרד עד עכשיו, אבל חוץ מפערי הכושר, אנחנו מאוהבים עד השמיים.

החלטתי שאני מתאמנת בשבילו
אבל בכל זאת, לא קל להיות עם בטטה כמוני, כשאתה מר אלוף עולם בפוטנציה ולכן, החלטתי בינואר שלקראת השנה החדשה, אני לוקחת את עצמי בידיים. בהתחלה נרשמתי לפילאטיס וזה היה כל כך משעמם עד שנרדמתי באחד השיעורים, עברתי לזומבה שהיה יותר קופצני אך הותיר אותי מרוסקת אחרי כל שיעור, במקום מרץ זה הביא לי כאבי ראש וכאבים בכל הגוף.
אחר כך החלטנו לצאת לריצות קלות, אבל עד מהרה נעשה חם מדי ובעוד הוא רץ, נודף זיעה אך מבסוט עד השמיים, אני קיללתי בכל צעד את זה שהחלטתי מלכתחילה לרוץ במזג האוויר הבלתי אפשרי שבחוץ.
אז אחרי הרבה ניסיונות, החלטנו שמלמדים אותי לרכוב על אופניים. בהכרויות צריך לפעמים לדעת איך לדווש לבן הזוג, איך להגיע לליבו ואני באופן ליטרלי התחלתי לדווש כדי לבלות אתו. זה היה או טיולי אופניים או שהוא יוצא עם חברים למסע השבועי ואני נשארת בבית מול הטלוויזיה.
לא היה לו קל איתי, אני יודעת להתבכיין כשקשה לי וכוח הסבל שלי שואף לאפס. אבל עד מהרה, התחלתי לדווש, בהתחלה בפחד ועם הרבה נפילות וצרחות תוך כדי, אבל לאט התחלתי ליהנות מהעניין, מהאוויר הפתוח, מהנוף ובעיקר מנוכחותו של בן זוגי שעד כה לא הכרתי עולם שלם בחייו. ברגע שהתחלנו לעשות פעילות גופנית ביחד, התחלנו להסתדר טוב יותר, כמו אימון לאהבה ולמוח. שיחות נפש, תיאום צעדים, חדווה שעברה גם לחיבוקים ונשיקות, ארוחות בוקר משותפת אחרי רכיבה עם הרבה מצב רוח. לא יאומן איך שברגע שעושים מאמץ ומתקרבים לבן הזוג דרך תחום עניין שמאוד חשוב לו, קל יותר להגיע לליבו. והיום? לא הפכתי למרתוניסטית, לא תראו אותי בטריאתלון וגם לא בבריכה, אבל מדוושת בכל הכוח ומכל הלב זה כן, כל הדרך לליבו של החצי השני שלי.