אני פוחד להתחתן איתה - מונולוג לפני חופה
הורידו את אפליקצית החצי השני
מאת: רונן
לארוסתי יש טראומות. האקס שלה נטש אותה חודשיים לפני החופה, בשיא ההכנות הקדחתניות, רגע אחרי שהיא בחרה שמלת חתונה ושיגרה הזמנות לכל העולם ואשתו. הוא אמר לה שהוא בעצם מאוהב במישהי אחרת, וכעבור מספר חודשים נישא לבחירת ליבו החדשה.
כשארוסתי ואני נפגשנו, אז בדייט ראשון בבית הקפה הפינתי, זמן קצר אחרי החתונה של האקס, היא מיד סיפרה לי מה עבר עליה והשביעה אותי להבטיח שאם הכל יהיה בינינו נפלא – נתחתן, אבל רק אם אני אהיה בטוח בקשר שלנו.
כמובן שהבטחתי. בזמנו זה נראה כמו הדבר הכי קל בעולם. עוד לא התאהבתי בה אפילו, בקושי הכרתי אותה וחתונה נראתה לקראת סוף שנות העשרים כמו רעיון טוב.
אבל אז התאהבנו, הניצוצות עשו את שלהם, המגורים ביחד היו נהדרים. בדיוק העוגן שחיפשתי בחיים והיה לי כל כך קל לשלוף טבעת ולבקש את ידה. בהתחלה היא היססה. קלטתי איך בראש שלה חולפים תסריטי אימה, היא לא הפסיקה לשאול - אבל אתה בטוח? אתה בטוח? ואני הייתי משוכנע. הרגשתי את האהבה זורמת בכל חלק מגופי.
ואז התחילו החרדות . . .
רק עכשיו אני רועד, נחרד מהמחשבה, הדיבורים על חתונה עושים לי עור ברווז, צמרמורת וחרדות תקופות אותי מדי לילה, כשאני מתכסה אתה מתחת לפיקה ושומע איך ההכנות מתקדמות יפה.
המחשבה לבטל עוברת בראשי מספר פעמים, אולי לא לבטל טוטאלית, כי בכל זאת, אני רוצה להתחתן, משפחה וילדים, דירה קטנה במחיר מופקע באזור המרכז. אבל לדחות נראה כמו הפיתרון האולטימטיבי, אולי עיכוב התוכניות יעזור לי להיות שלם יותר עם ההחלטה. אולי אסע קצת לנקות את הראש עם חברים? אסביר לה שאני מפחד והמילים המלטפות שלה יחזירו לי את הביטחון האבוד?
אבל למה בעצם אני לפתע פוחד? איך יכול להיות שהביטחון העצמי שלי נסוג לאחור? אני משתדל לחשוב אם זו היא, האהובה, שלפתע נשאבה לתוך קדחת הארגונים וההתרגשות המלווה בעצבנות וגרמה לי להבין שמדובר במשהו גדול, ע-נ-ק, ושאסור לי לאכזב אותה אחרי כל הטרחה.
אבל לא. זה בטח אני. ככל שאני מתקרב לקו המחויבות – ככה אני מתגעגע יותר לחופש. אפשר לחשוב שהייתי איזה רווק בליין, שיצא עם הרבה נשים. כולה חמש בנות רציניות ברזומה וכמה חגיגות שלא הובילו לכלום ואפילו סבלתי. הרווקות הותירה בי צלקת, החיפוש המתמיד אחרי החצי השני, הערבים הבודדים מול מסך הטלוויזיה לעומת החמימות שהגיעה שהיא נכנסה לתוך חיי.
אבל למרות הכל אני אתגעגע. לעצמאות, לטריטוריה משלי, לשקט ולשלווה, לאופציות שנשארות פתוחות כשעוד לא בחרת ולא התחייבת. מתי מגיע השלב בו בן אדם יכול לוותר על הרווקות שלו לגמרי ולהתמסר לנישואים? לעתיד שכולו מחויבויות וסידורים? לאישה אחת ויחידה? ואם אף פעם לא מרגישים מאה אחוז שלמים? האם באמת שווה לדחות הכל רק כדי לאחוז בתודעה הזאת שבעצם יש עולם טוב יותר בחוץ?
הפחד תמיד יהיה שם
אני פוחד אבל אני אשים את הפחד בצד. אני מתרגש כל כך מהמחשבה לשאת אותה, שהיא תהיה שלי באופן רשמי ושאני אהיה שלה ושנהיה זוג נשוי ושהעתיד יהיה של שנינו ונחווה אותו ביחד. הפחדים האלה ימשיכו להציף אותי בטח במסיבת הרווקים ובדרך לחופה ותוך כדי ניפוץ הכוס אני עדיין ארגיש שאולי טעיתי ושזו לא הבחירה הנכונה ואולי זה סתם הפחד שמסמא את עיני – כי באמת שיש לי בחורה מדהימה. בכל מקרה, כבר החלטתי להתחתן ואני שמח. אושר גדול מציף אותי כרגע ואני מאחל לכל מי שעוד מחפש את ההרגשה שיש לי, של ביטחון מוחלט, כאילו הגעתי לחוף מבטחים ואין דבר יותר משמח אותי מלחשוב שמחר כשאתעורר אראה דבר ראשון את פניה המחייכות והיא תהיה אשתי.
לארוסתי יש טראומות. האקס שלה נטש אותה חודשיים לפני החופה, בשיא ההכנות הקדחתניות, רגע אחרי שהיא בחרה שמלת חתונה ושיגרה הזמנות לכל העולם ואשתו. הוא אמר לה שהוא בעצם מאוהב במישהי אחרת, וכעבור מספר חודשים נישא לבחירת ליבו החדשה.
כשארוסתי ואני נפגשנו, אז בדייט ראשון בבית הקפה הפינתי, זמן קצר אחרי החתונה של האקס, היא מיד סיפרה לי מה עבר עליה והשביעה אותי להבטיח שאם הכל יהיה בינינו נפלא – נתחתן, אבל רק אם אני אהיה בטוח בקשר שלנו.
כמובן שהבטחתי. בזמנו זה נראה כמו הדבר הכי קל בעולם. עוד לא התאהבתי בה אפילו, בקושי הכרתי אותה וחתונה נראתה לקראת סוף שנות העשרים כמו רעיון טוב.
אבל אז התאהבנו, הניצוצות עשו את שלהם, המגורים ביחד היו נהדרים. בדיוק העוגן שחיפשתי בחיים והיה לי כל כך קל לשלוף טבעת ולבקש את ידה. בהתחלה היא היססה. קלטתי איך בראש שלה חולפים תסריטי אימה, היא לא הפסיקה לשאול - אבל אתה בטוח? אתה בטוח? ואני הייתי משוכנע. הרגשתי את האהבה זורמת בכל חלק מגופי.
ואז התחילו החרדות . . .
רק עכשיו אני רועד, נחרד מהמחשבה, הדיבורים על חתונה עושים לי עור ברווז, צמרמורת וחרדות תקופות אותי מדי לילה, כשאני מתכסה אתה מתחת לפיקה ושומע איך ההכנות מתקדמות יפה.
המחשבה לבטל עוברת בראשי מספר פעמים, אולי לא לבטל טוטאלית, כי בכל זאת, אני רוצה להתחתן, משפחה וילדים, דירה קטנה במחיר מופקע באזור המרכז. אבל לדחות נראה כמו הפיתרון האולטימטיבי, אולי עיכוב התוכניות יעזור לי להיות שלם יותר עם ההחלטה. אולי אסע קצת לנקות את הראש עם חברים? אסביר לה שאני מפחד והמילים המלטפות שלה יחזירו לי את הביטחון האבוד?
אבל למה בעצם אני לפתע פוחד? איך יכול להיות שהביטחון העצמי שלי נסוג לאחור? אני משתדל לחשוב אם זו היא, האהובה, שלפתע נשאבה לתוך קדחת הארגונים וההתרגשות המלווה בעצבנות וגרמה לי להבין שמדובר במשהו גדול, ע-נ-ק, ושאסור לי לאכזב אותה אחרי כל הטרחה.
אבל לא. זה בטח אני. ככל שאני מתקרב לקו המחויבות – ככה אני מתגעגע יותר לחופש. אפשר לחשוב שהייתי איזה רווק בליין, שיצא עם הרבה נשים. כולה חמש בנות רציניות ברזומה וכמה חגיגות שלא הובילו לכלום ואפילו סבלתי. הרווקות הותירה בי צלקת, החיפוש המתמיד אחרי החצי השני, הערבים הבודדים מול מסך הטלוויזיה לעומת החמימות שהגיעה שהיא נכנסה לתוך חיי.
אבל למרות הכל אני אתגעגע. לעצמאות, לטריטוריה משלי, לשקט ולשלווה, לאופציות שנשארות פתוחות כשעוד לא בחרת ולא התחייבת. מתי מגיע השלב בו בן אדם יכול לוותר על הרווקות שלו לגמרי ולהתמסר לנישואים? לעתיד שכולו מחויבויות וסידורים? לאישה אחת ויחידה? ואם אף פעם לא מרגישים מאה אחוז שלמים? האם באמת שווה לדחות הכל רק כדי לאחוז בתודעה הזאת שבעצם יש עולם טוב יותר בחוץ?
הפחד תמיד יהיה שם
אני פוחד אבל אני אשים את הפחד בצד. אני מתרגש כל כך מהמחשבה לשאת אותה, שהיא תהיה שלי באופן רשמי ושאני אהיה שלה ושנהיה זוג נשוי ושהעתיד יהיה של שנינו ונחווה אותו ביחד. הפחדים האלה ימשיכו להציף אותי בטח במסיבת הרווקים ובדרך לחופה ותוך כדי ניפוץ הכוס אני עדיין ארגיש שאולי טעיתי ושזו לא הבחירה הנכונה ואולי זה סתם הפחד שמסמא את עיני – כי באמת שיש לי בחורה מדהימה. בכל מקרה, כבר החלטתי להתחתן ואני שמח. אושר גדול מציף אותי כרגע ואני מאחל לכל מי שעוד מחפש את ההרגשה שיש לי, של ביטחון מוחלט, כאילו הגעתי לחוף מבטחים ואין דבר יותר משמח אותי מלחשוב שמחר כשאתעורר אראה דבר ראשון את פניה המחייכות והיא תהיה אשתי.
0