שוב את לבד בחג

 מאת: שרי

הלוואי ויכולתי לא להגיע, להודיע שנסעתי לתאילנד או שאני בחופשה רומנטית בתקופת החגים, אפילו שישלחו אותי מהעבודה לכנס משעמם או שפשוט הזמן הזה יעבור ואתעורר שלושה ימים אחרי – רק שלא אצטרך להגיע כמו כל שנה לארוחה המשפחתית ולשבת בצד, להסתגר, להעמיד פנים שהכל סבבה, שטוב לי הלבד, שבני המין הגברי לא מעניינים אותי בכלל, שאני עושה חיל בעבודה ומתרכזת כרגע רק בעצמי.
הלוואי ויכולתי לחסוך את הבדידות של החגים ויותר מזה, את השאלות הטורדניות. כמו זבובים הם מתנפלים עלי: מה עם חבר? איך לך מישהו? אולי נכיר לך את הבן של שלמה? צי של דודים ודודות שלא בטוח שבכלל נשואים באושר, משוויצים בתמונות של הילדים שהתחתנו ושל הנכדים שנולדו, ששמו להם מטרה לשנה החדשה – לחתן אותי ויהי מי.
ואני? רק רוצה שקט. גם לי קשה בחגים. אני לא חיה בהכחשה כמו שאמא שלי אומרת. אני יודעת יפה מאוד שזה מבאס להיות לבד, שנמאס לי כבר השקט בבית והחלל שחונק אותי בריק שלו ואפילו החתולה שלי שעוקבת אחרי לכל מקום היא כבר לא נחמה.

נשארתי לבד עם החתולה
השנה זה הולך להיות קשה יותר מתמיד, כי אחותי הקטנה התחתנה ואני הבכורה, עדיין לבד. שלוש אחיותיי מסודרות, בעל, ילדים, בית בשרון, אוטו מצוין, עבודה מצליחה. להן יש את כל החבילה וגם אם תגידו, אולי מתחת לפני השטח הן לא מאושרות, הרי שמבחינת הסביבה הן שיחקו אותה והשיגו הכל ואילו אני? אכזבה. דווקא אני, הבת הכי יפה, לפי סבתא שלי לפחות, נשארתי לבד והבררנות העיקשת שלי לא השתלמה. כל המחזרים שדחיתי כבר נשואים עם ילדים ואני נשארתי עם החתולה.
השנה גם האבסתי את עצמי, כאילו איחלתי לעצמי לשנה החדשה להראות רע. יצאתי במסע להרס עצמי כנראה. כל יום אוכלת ואוכלת, מטביעה את היגון בגלידה מוקרמת, חוטפת כל מה ששמנוני והפצעים על העור מתרבים מיום ליום. אני כבר לא הבת היפה של הוריי, אני רווקה בת 30+ שרוצים להעלים מהעין המתבוננת או לחתן במידת האפשר. זו הסיבה שאני מתעבת את החגים. פתאום כולם רוצים לעשות מעשים טובים ובמקום לבקש ממני סליחה לקראת יום כיפור, הם מעדיפים לשדך לי את כל מי שנשאר בשטח. שאריות של גרושים, רווקים, מכורים לעבודה, מתוסבכים, גברים שעדיין דבוקים לאמהות שלהם או סתם אנשים כמוני שהסביבה לא מבינה. כן, אמא שלי ואבא שלי לא מבינים איך נשארתי לבד ואיך אני לא עושה כל מאמץ אפשרי להשיג מישהו. בגילך שתסנני? בגילך שתגיעי לחג לבד? בגילך שנצטרך עוד להסביר שאת עסוקה בחיפוש עצמי?

סופרת את הדקות עד שהחג יסתיים
כנראה שלכל אחד מאיתנו יש דד ליין. גיל שעד אליו מותר לנו לחפש, לנבור, לזרוק, להישאר לבד אבל אחרי הגיל הזה כבר לא נוכל להיות לבד בשקט.
זה לא שאני רוצה להגיע לבד לחג, להסתתר מאחורי זר הפרחים, לנשק את הדודים ולהעמיד פנים שהכל כשורה. האמת שמתחשק לי להזיל דמעות על הגפילטע ולספר לכולם שאני פוחדת – פוחדת שגם השנה אשאר לבד. זה לא כיף לחזור לבלות את החג בלינה בבית ההורים, בחדר הישן שלי שבמרוצת הזמן הפכו הורי לחדר כושר ביתי, זה לא כיף להתעורר ולשמוע את הצחוק של האחיינים שלי מסחרר את הבית ולראות את האחיות שלי שותות קפה עם הבעלים ושמחות עד הגג שחופש עכשיו ושיש להן זמן פנוי למשפחה. הזמן הפנוי הזה רק עושה לי רע. אני סופרת את הדקות עד שיסתיים החג, שנחזור לשגרה, שאקום בבוקר ואסע לעבודה והכל ימשיך כהרגלו, שאצא לדייטים, שאולי אפגוש מישהו, שדברים יסתדרו השנה. אבל אני לא משקרת את עצמי – לא תמיד הכל מתחדש אחרי החגים. לפעמים המצב נשאר כפי שהוא, בודד וקודר.
החג הזה אני שוב לבד. אשב סביב השולחן ואצחק כי אין לי שום דבר אחר לעשות חוץ מלעודד את עצמי.