רציתי מטפלת, לא בת זוג

 מאת: לירם

הייתי ילד מיקרוגל. אמא שלי תמיד השאירה לי ולאחי הוראות חימום ליד תבשילי אינסטנט וכשהגענו חזרה מבית הספר, היא לא היתה שם וגם אבי לא. אבא ואמא עבדו עד מאוחר ואני ואחי עשינו הכל בבית: כלים, ניקיונות, קיפולי כביסה. דאגנו לעצמנו.
אף פעם לא חשבתי שזה יחסר לי, הדאגה והטיפול. עד שפגשתי את מ' הסתדרתי יפה בכוחות עצמי. כמו לסטודנטים רבים, גם לי היתה דירת חדר מבולגנת ובגדים מלוכלכים בארון וערימת כלים בכיור וכשהייתי חולה, הייתי מזמין לי טייק אווי מרק עוף ומטפל בעצמי. אבל אז הגיעה מ' והכניסה לחיי סדר.
מרגע ששכפלתי עבורה מפתח, היא התייצבה בדירה לפניי ומיוזמתה צחצחה אותה למשעי. פתאום הבית הדיף ריח עז של אקונומיקה ויכולתי לראות את הדוגמאות של אריחי הרצפה בבירור והמטבח המה סירים ותבשילים ותמיד היה ממה לטעום.
כשהגעתי לדירה, מותש מעוד יום כמתמחה במשרד עורכי דין, היא לקחה אותי לספה, השילה את נעליי מרגליי ועיסתה את גבי ואמרה לי לנח. האוכל הגיע הישר למיטה מדי בוקר ומעת לעת היא תייקה את החשבונות עבורי, תזכרה אותי בדברים קטנים ששכחתי, כמו לצלצל להגיד מזל טוב לאמי ביום הולדתה והורידה את הכלבה פעמיים ביום בלי אפילו שעברנו לגור ביחד.

האם שתמיד רציתי
ככה זה כשיש אישה בבית, אמרו לי החברים הרווקים, נאחזים בסטריאוטיפ מפעם. אבל אני לא הבנתי איזה אוצר יש לי ובשבילי מ' היתה כמו האם שתמיד ייחלתי לבואה. מצד שני, זה לא שפרחתי והרגשתי מאוהב. היחסים עם מ' התנהלו על מי מנוחות, אבל לא היתה שם התשוקה לה קיוויתי ומדי פעם שקלתי להיפרד ממ', כי הרגשתי שחוץ מנוחות הקשר בינינו לא יוביל לאף מקום. עד שהתאונה. ביום גש סוער נפלתי עם האופניים ושברתי את שתי הידיים. פתאום נזקקתי למ', הייתי חייב אותה כמו אוויר לנשימה. מישהי שתסדר לי את הכרית מאחורי הגב ותעזור לי להגיע לכסא ותסיע אותי לפיזיותרפיה.
מ' עשתה הכל בלי למצמץ ואף הציעה לתרום יותר. בין העבודה שלה ללימודי ערב, היא היתה שם בשבילי, עונה לכל סמס ומביאה עמה תמיד פרחים לאגרטל וחומרי גלם מהמכולת לעוד ארוחת ערב משובחת. מגישה לי את משככי הכאבים לצד קינוחים מתוקים.
אני מודה, התרגלתי. לחיים הטובים מסתגלים מהר מאוד. כבר לא חיפשתי שם תשוקה או אהבה גדולה. מ' הצטיירה עבורי כמו מלאך שירד אלי מהשמיים ולא רציתי שום דבר אחר חוץ מאת כף ידה המלטפת ואת המסירות האינסופית שלה.

פחדתי לצאת כפוי טובה
זה כמובן עד שהבראתי. לפתע שבתי לחיים שלי, לשגרה הלחוצה ותפקדתי כמו אדם רגיל שעובד קשה וזקוק שוב ליותר מטיפול מסור. הבנתי שאני יכול לשלם למישהי שתנקה עבורי את הדירה ואני יכול לחזור ולהזמין סעודות מהמסעדות האהובות עלי ושקיומה של מ' בחיי מסתכם בזה שהיא פיצוי על הדאגה האימהית שחסרה לי ותו לא.
האמת היא שלא ידעתי איך לבשר לה שהיחסים בינינו הם לא יותר מאשר תמיכה ושאני לא מתכוון לנצל עוד שירותיה. שזה לא מספיק לי, הנכונות שלה והתמיכה ואיך אצא משיחה כזאת לא כפוי טובה? לשמחתי הרבה, מ' הרגישה. היא היתה טיפוס רגיש, אחרת מלכתחילה לא היתה שם בשבילי. וכעת, כשסשן הטיפול תם, היא הרגישה שזה לא מה שאני מחפש בחיים, שכל העזרה הנפלאה שלה לא מתועלת למקומות הנכונים ועוד לפני שהצלחנו לדבר בגלוי, כבר ארזה את חפציה והסתלקה, משאירה לי מכתב קטן שאומר שהיא אוהבת אותי אבל מבינה שאני לא אוהב אותה.
מאז למדתי את הלקח – אני לא מטופל ולא מצפה לטיפול. אני משלם על עזרה בבית ולא מצפה מאף אחת מהפרטנריות שלי שתקנה או תבשל או תטפל בי. כל כך היה לי קל להתרגל לחיים האלה עם עזרה צמודה, זה נכון, אבל לא תודה, אני רוצה בת זוג ולא מטפלת.