ניסיתי להכריח אותו לאהוב אותי

 מאת: האקסית שלו

בדמיוני ראיתי אותנו מתחתנים ומקימים משפחה ולא עברה לי בראש בכלל אפשרות אחרת. לא ידעתי שלאט לאט יופיעו סדקים במערכת היחסים שלנו והוא יתנער מלאחות את השברים ולהשיב את הסדר לכנו. ראיתי אותנו מתרחקים ונאחזתי בתקוות שווא שזה זמני, שזה רק שלב, שזה יעבור.
אבל יום אחד הוא לקח אותי לשיחה והסביר לי יפה ובבירור שזה לא עובד בינינו יותר ושהוא לא מוכן לנסות, כי מבחינתו זה פשוט לא יקרה ואין סיכוי בעולם שנסתדר זה עם זו.
אם עד השיחה הזאת הייתי עיוורת ונתתי לדברים לעבור מעלי כמו עננה אפורה שהעיבה עלינו, מרגע שהוא פתח את פיו, נכנסתי לשוונג. פתאום כל מה שהיה בי כוון רק להציל אותנו ויהי מה. לפתע הבנתי שאני באמת עומדת לאבד אותו ואולי הפעם – זה לתמיד. ולא יכולתי לתת לזה לקרות.

התקשרתי אליו וניתקתי
מאותה שיחה עשיתי הכל, בצעדים אמיצים וגם בצעדים פתטיים, כדי לשמור אותו אצלי. מה שהתחיל כפרויקט הפך לאובססיה. בהתחלה פשוט התקשרתי, העמדתי פנים שאנחנו עוד ידידים. הוא הסכים לקשר אפלטוני, כי הבין שלקחתי קשה אל הפרידה ולא רצה לנטוש אותי שם אבודה. אבל כמובן שהשיחות בינינו הסתיימו תמיד בטונים צורמים, כי לא הפסקתי לנסות לשכנע אותו שניפגש או לחקור אם כבר יש לו אלטרנטיבות בשבילי.
לפעמים הייתי מתקשרת בערבים ומנתקת. רק בודקת שהוא בעבר השני וכמה זמן לוקח לו לענות. אם למשל הוא עם מישהי מחובק על הספה האם הוא יענה לי? ברגע שקולו הופיע על הקו, נלחצתי וניתקתי. לא תמיד היתה לי התעוזה להגיד שזה אני וגם כשהתקשרתי רק כדי להשגיח עליו מרחוק, הקפדתי להתקשר מחסוי, כדי שהוא לא יזהה אבל אני יכולה להמר שהוא ידע שזו אני. במהלך השבועות הבאים, כששמתי לב שהוא מנסה לנער אותי ממנו באדיבות תקיפה, נקטתי בשיטה אחרת. התחלתי לבכות. למרר לו בבכי וליילל שהחיים שלי לא שווים בלעדיו, שהוא אהבת חיי, שאני מצטערת שנתתי לנו ליפול ככה בלי לעצור את ההידרדרות. אבל זה כנראה היה מאוחר מדי כי מבחינתו כבר היינו מרוסקים.
לאחר טחינות רבות - הוא הסכים לפגוש אותי, אבל רק לפגישת ניחומים, כדי לסגור קצוות ולהסביר לי יפה שהוא כבר לא שלי. אבל במקום שאלך משם בראש מורם ואמשיך הלאה בחיי, ניסיתי לפתות אותו לחזור אלי. לגעת בו, ללטף את עורפו, לנשק את פיו וכל מה שקיבלתי בחזרה היתה רתיעה. הוא באמת כבר דילג מעלי ולא הבין איך אני לא מסוגלת, אדם בוגר כמוני עם עבודה יציבה, דוקטורט בדרך ורצינות מאופקת, להפנים שזה נגמר בינינו.

הפכתי לסטוקרית
אבל אני לא הצלחתי להבין והתחלתי לחפור לכולם שאני חייבת אותו בחזרה. שיחות למשרד שלו, לפעמים עמדתי וחיכיתי בלובי רק כדי לראות עם מי הוא יורד. הפכתי לסטוקרית וידעתי שאם הוא יקרא למשטרה יש מצב שיהיה להם תיק נגדי.
רק בבוקר בהיר אחד, כששמעתי מחברה שהוא עבר לגור עם מישהי, נפל לי האסימון. זה קרה בבום. הבטתי במראה ולא הפסקתי לבכות. התאבלתי. עלינו. על מה שהיה לי וחמק מבין אצבעותיי. אבל סוף סוף הבנתי שזה לעולם לא יקרה ושאם אני רוצה לשקם את עצמי ואת חיי המנופצים, אני חייבת לקום, לשטוף פנים, להתאפר יפה ולקחת את עצמי בידיים. בני אדם הם חופשיים ויש להם רצונות משלהם והרצון שלו היה להיפרד ממני ואין שום דרך בעולם שאוכל לקמבק את עצמי אל תוך חייו. ההבנה ניקבה לי חור ענק בלב, הרבה זמן לקח לי להתאושש ולצאת לדייטים או להתאהב. אבל עכשיו אני אחרי, יש לי חבר קבוע ותקווה מחודשת עם מישהו אחר. מעת לעת הוא עוד עולה בראשי והזיכרונות מציפים בי געגועים עזים, אבל אני שומרת אותם עמוק בראש ומחייכת לבן זוגי העכשווי. עכשיו אני חיה בהווה.