היא בחרה במרמור

 מאת: הנרי

בוא נתמרמר ביחד, ככה היא אומרת ונותנת לי כתף ואנחנו יושבים על הספה ושונאים את העולם. בגיל 16 זה היה אידיאלי, אהבנו לכעוס והיה בזה משהו רומנטי, מעין גורל משותף של צער וכאב. נפגשנו כשאמא שלי נפטרה וכשאבא שלה אושפז בבית החולים, במסדרונות הלבנים שמריחים אקונומיקה. חיפשנו מפלט מכל המחלות והעייפות ששכנו בחדרים. זו היתה הדרך שלנו להתמודד עם המצב ומרד הנעורים רק החל ומצאנו שטוב לנו להיות מצוברחים ביחד.
אבל אז חלפו השנים ומבן אדם פסימי הפכתי לאופטימיסט בנשמה, אחד שטוב לו בלב, שכיף לו לקום בבוקר עם חיוך, ששורק באמבטיה והיא, לעומת זאת, רק הקצינה את האישיות הגבולית שלה. ככל שעברו השנים החריפה בדכדוכים ובכעסים וראתה בכל רק רוע אחד גדול.
הבעיה היתה שאהבתי אותה, אבל היה לי קשה עם הראייה השחורה שלה, הלילות הלבנים, הקריזות שרק גברו והתרבו.
רציתי מישהי רכה, כזאת שתלטף אותי כשאני מבואס, שתיתן לי תמיכה כשאני מבולבל, שתגבה אותי כשאני לבד במערכה אבל קבלתי מישהי שרק מוציאה ממני את הצד הרע שבי. מושכת אותו ממני בכח, חופרת עד שהוא יצא, משתוקקת שיהיה לי גם רע, כי רק ככה לטענתה אני יכול להבין מה עובר עליה.

רציתי לאהוב את החיים
כשלא מצאתי עבודה או כשנזרקתי מהלימודים או רבתי עם אחותי, היא אמרה אמרתי לך או מגיע לו או מה אתה צריך את השטויות האלה. היא לא ניסתה להראות לי שיש דרך אחרת להסתכל על הדברים או לתת לי כוחות להתמודד.
ביחד למדנו לברוח. היא מהחיים שלה, אני ממנה. באיזשהו שלב כבר לא אהבתי לחזור הביתה לדירה שלנו, הייתי מבלה את זמני בשוטטות אילמת ברחובות ורק כדי להעביר את הזמן עד שתשכב לישון. כדי שלא אצטרך לספר לה איך היה לי ולשמוע שהחיים בזבל. רציתי מישהי שתלמד אותי לאהוב את החיים ולא להפך.
אמרתי לה שאנחנו נפרדים, שאני כבר לא יכול והיא הבטיחה להשתנות. שמעתי את זה ממנה הרבה, שהיא הולכת לטיפול, שהיא עובדת על עצמה, שהיא חייבת לי ושאני חייב לתת לה צ'אנס. כל פעם מחדש היא חזרה בעצמה, לא מצליחה להתעלות על הכעסים ועל התסכולים ואני, קטונתי מלסייע לה, התמקדתי רק באיך אני הולך מאחורי הגב שלה.
נפגשתי עם אחרות, רציתי כל כך אוזן קשבת, מישהי שתגיד לי שיהיה בסדר ולא רק שהכל רע ואין סיכוי שמשהו ישתפר.

מתגעגע להתמרמר ביחד
מתישהו היא עלתה עלי, קלטה שאני כבר לא אתה, שהכל רק זיוף אחד גדול וזה רק החמיר את הקשר בינינו ואת המצב שלה. הרגשתי שאין לי איך להימלט מפניה יותר וחזרתי מבויש לחיים הזוגיים התקועים שלנו אבל זה לא היה להרבה זמן. כשאתה טיפוס שמח מטיבך ומישהי מנסה להפוך אותך לדיכאוני כמוה, זה יכול לעבוד, אבל מספיק שרק תתרחק ממנה וכבר תרגיש טוב יותר. אמרתי לעצמי שבאהבה לא אמורים לכאוב, באהבה אמורים לשמוח והבנתי שמה שיש ביני לבינה זה רק הרבה כאב וצער.
בסוף נפרדנו ומאז אני מאושר. זה עצוב להגיד את זה, שאני עוד אוהב אותה ולפעמים כשרע לי אני מתגעגע להתמרמר אתה ביחד, אבל רוב הזמן אני שמח בחלקי כי הבחורות שאני פוגש מחייכות אלי ואל העולם ולא מחפשות רק איך לכעוס ביחד.
מה שאני רוצה להגיד לכם זה שאל תנסו להיות דומים למישהו אחר, גם אם אתם אוהבים אותו, תחפשו מי אתם ומה אתם מרגישים באמת וכמובן, מישהו שיעשה לכם טוב ולא רע.