לא מוותרת על הפרפרים בבטן

מאת: אלמוג

את מאוהבת? הם כולם שואלים אותי ואני מנסה לחשוב, כבר לא זוכרת איך מרגישה לי האהבה, גועשת מבפנים או מרירה, ואולי היא פשוט תפלה. כן, בהחלט תפלה, כמו חלב פרווה או שוקו בלי סוכר. כאילו חסר את אותו הטוויסט שיעשה את ההבדל.
אני כבר לא זוכרת מתי בפעם האחרונה התרגשתי או התמלאתי תשוקה, לצאת לחפש אהבה, לפגוש בחור או אפילו לצאת לדייט שני, לתת לזה סיכוי להצליח.
אולי רציתי אהבה בראש, מבחינה רציונאלית, כדי להיות תפוסה, כדי להכניס מישהו לחיים שלי, מכאן בא המרץ, משם הגיעה המוטיבציה אבל לא עברו לי פרפרים בבטן, לא חשתי דקירות ננעצות עמוק בליבי או כאב לי הראש אחרי שכל היום הוא התרוצץ לי במחשבות. תחושות שליוו אותי פעם, כשעוד הייתי מסוגלת להרגיש בכל נימי נפשי, בחום הגוף, את האהבה ולהשתוקק למישהו. שיחבוק, שיאהב, שירצה אותי כמו שאני רוצה אותו.

לא רוצה בחור טוב, רוצה בחור לוהט
את ב' הכרתי בצבא, זו היתה האהבה הראשונה שלי ורטטתי מתשוקה. כל פעם לפני שנפגשנו החלה מלאכת הכנות קדחתנית, בישום נמרץ, איפור עם תשומת לב לכל הפרטים הכי קטנים, וההמתנה ליד הבסיס, דפיקות הלב שעוד רגע מחוררות לי את הגוף, קדחתניות, חוששות שמישהו יכול לשמוע את ההתרגשות שלי למרחקים והמפגש אתו? איזו התלהבות. משהו מדבק שאי אפשר להפסיק, הלהט הזה שבוער בפנים. מאז לא הרגשתי שום דבר כזה, כאילו הכל מת עם הפרידה שלנו, כאילו לקחו ממני את האפשרות להתאהב עוד פעם בכזאת עוצמה ואולי פשוט התבגרתי והפכתי לספקנית, כבר לא נותנת לעצמי להשתחרר ברמות כאלה ומונעת ממני שוב את החוויה של אהבה גדולה מהחיים.
החברות שלי אומרות לי שמספיק בחור טוב, מבית טוב, משפחה טובה, שיהיה לנו על מה לדבר, שיהיה כיף ביחד, שבסופי שבוע נעביר על כוס קפה סיפורים מחיי היומיום, שתהיה לנו ראייה דומה ותוכניות משותפות לעתיד. שנסתדר. אבל לי לא מספיק להסתדר עם מישהו, אני רוצה לאהוב אותו מכף רגל ועד ראש ולתת לעצמי שוב את המתנה הזאת שנקראת תשוקה ואהבת אמת. שאני אתגעגע אליו בכל מעודי.

לא מסתפקת בבינוניות
למה אני לא מתגעגעת לבחור הנוכחי? הוא הרי מקסים וחתיך, ויש לנו חיבור טוב, צוחקים ביחד. אבל כשהוא איננו טוב לי עם עצמי ואני לא צריכה אותו לצידי. כשהוא מתקשר, אני מחייכת אבל זה חיוך קטן, קמצני, לא כמיהה עזה שמתפרצת מנפשי ורוצה שיבוא. אני מציעה לו לבוא, אבל מתוך נימוס ולא כי אני כבר מחכה שיחבוק אותי בזרועותיו.
מתי בדיוק וויתרתי על פרפרים בבטן? מתי החלטתי להסתפק בבינוניות או במספיק טוב? הרי תמיד הייתי בחורה של ציונים מעולים, מסיימת הכל בהצטיינות יתרה. אבל איכשהו, אחרי האהבה הראשונה שדעכה באופן טבעי, התבגרנו, השתנינו, הלהט עזב את גופינו, כבר לא יכולתי לשחזר את מה שהרגשתי אז. אומרים שבכל סיפור האהבה הלהט מתפוגג אבל כבר בהתחלה? למה אני לא מסוגלת להתחיל בתשוקה ומשם לעבור ליחסים צוננים מדוע אני מתחילה את מערכת היחסים בקרירות שכזאת?
את עצורה, אומרים לי כולם, תני לעצמך לזרום, להתפרק, ללכת קדימה, אולי זה הכל בי, אולי אני לא יכולה להתמכר שוב לתחושות שגרמו לי לצד התשוקה להרגיש שברירה ותלויה. ואולי פשוט לא הגיע האדם הנכון שיכבוש אותי ויעשה לי סחרחורת, מצידי אפילו מיגרנה, רק שיפעיל בי רגשות שכבר שכחתי שקיימים. רק תנו לי שוב להרגיש פרפרים בבטן.