כשאני כועס קשה לי לאהוב

 מאת: סנפיר

תמיד התייחסתי יפה לבחורות שהיו איתי. אני הייתי הצלע המאוזנת והמאזנת. כל פעם שהבחורה התפרקה מולי, סערה מרגשות, התמרמרה על הבוס או התפרצה על חברה, אני הייתי שם כתף תומכת. ככה גידלו אותי, להכיל, לקבל, להשלים, להעניק.
אמא שלי היתה מאוד חולה הרבה שנים ואני הייתי זה שעזרתי לה וסייעתי ונתתי באמת מכל הלב. וככה זה המשיך בחיי האהבה שלי, הבחורות נתלו עלי ונהניתי להיות הקולב שלהן. עד שנמאס לי. כמה בן אדם כבר יכול לסבול?
מילא אם הן היו נותנות לי גם להתבטא, נותנות לי קונטרה, כדי שגם אני אוכל לסלק מתוכי את כל הזעם העצור. הבעיה היא שרוב הבחורות שהכרתי התרגלו לקבל ממני אבל לא ידעו לתת בחזרה וכל פעם שבקעו בי סדקים של עצב או אפילו הצטננתי, דברים קטנים, דמעה פה ושם או עייפות, הן נעלמו או פשוט כעסו. איך יתכן שאני עכשיו זקוק להן הרי הן זקוקות לי ולא להפך. למדתי שלא תמיד כדאי להיות הקרקע מתחת לפלטפורמות של הבחורה שלצידי.

מבחור חזק הפכתי לרכיכה
לקח זמן עד שאיתרתי בחורה שידעה להשלים אותי ולהרגיע אותי. רוב הזמן עד שפגשתי אותה נאלצתי להתבודד עם עצמי, לנשום עמוק ואז להראות לבחורה שאני גיבור וחזק ושהיא יכולה להמשיך להתפרק לאיטה כי אני כאן לחזק אותה. עם ורד הכל היה אחרת. עם ורד יכולתי להרשות לעצמי ליבב ולכעוס והיא היתה באה, מחבקת אותי חיבוק דובי גדול, מכרבלת אותי בין זרועותיה והייתי חוזר לעצמי.
הבעיה היא שכשנותנים אצבע רוצים את כל היד ומבחור חזק הפכתי לרכיכה. אחד כזה שכל פעם שמשהו מעצבן אותו צריך את ורד שתלטף ותגיד יהיה בסדר וכשורד איננה לא מוצא את עצמו. איפה הבחור שפעם נשא את כולן על גבו? נכחדתי, התרגלתי לחיים הטובים, לזה שמנחמים אותי כשאני עצוב ומנחמים אותי שלא טוב לי.
הפכתי לבחור חלש אופי ועצבני. שכחתי איך להעביר את הזעם הלאה והתרגלתי לכעוס כדי לקבל מורד אמפטיה. נהניתי מזה שהיא מכינה לי מרק עוף, מזה שהיא תבוא מיד חזרה הביתה אם עצוב לי, מזה שהיא תמלא לי אמבטיה חמה כשקר לי. במקום שנהיה שווים כמו שהיינו בהתחלה הפכנו לגבר ואישה שהגבר הוא נטל רגשי על האישה. בלי לשים לב, עשיתי לורד את מה שעשו לי אחרות. וכתוצאה מכך לא שמתי לב שכשאני עם הדיכאון שלי, מרוכז כולי בבאסה שפקדה אותי ובכעסים שמילאו את נשמתי מבפנים, אני לא יכול לתת לורד אהבה. במקום לחבק אותה ולהגיד תודה, אני רוטן או מפציר בה שתבוא כבר ואיך זה שדווקא עכשיו ביום כזה מעצבן היא מצאה לה זמן ללכת לחוג אירובי במקום להיות איתי?

לתת בלי חשבונות
תקראו לזה כפוי טובה, אני אומר שפשוט התקלקלתי. ורד טוענת שהיה כבר עדיף שהיא היתה מתייחסת אלי כמו האחרות וככה היתה מקבלת את ההוקרה. מה שאני לא מבין איך זה שאנחנו אנשים כאלה שמתרגלים לטוב ושוכחים להעריך את מה שקודם בכלל לא קבלנו כמובן מאליו?
ורד ואני ניהלנו שיחות ובמשך הזמן למדתי לחזור לעצמי, לאיך שהייתי פעם, מוצק וחזק, סופרמן, שיודע לתת והפעם גם לקבל באהבה ולא בתמורה למשהו. זה היופי במערכות יחסים, לומדים בדרך הקשה כנראה את סוד האיזון. לתת ולקבל במקביל ולא רק בציפייה.
אני מספר לכם את התהליך שעברתי עם ורד כדי שתלמדו מהטעויות שלי, שלא תקבלו הכל כמובן מאליו ושלא תתנו כמובן מאליו. שוויון זה לא רק מי עושה היום כלים, זה גם לתת בלי לחשבן.