די לחפור בדייטים

 מאת: המעדר

עוד לא התיישבתי, גם ככה הגעתי לבית הקפה בהיסטריה שאני מאחר והיא כבר קודחת בראש. על החיים שלה, על מה שהיא הספיקה, על מה שהיא עושה עכשיו, שאיפות לעתיד, איזה קשרים רומנטיים היו לה, כמה ההורים שלה מרגיזים, שהיא כבר היתה בבית הקפה הזה במספר דייטים, שהמלצריות לא מוצאות חן בעיניה, שהקפה כאן לא מספיק חם, שואלת מה דעתי על זה ועל זה ולא מחכה בכלל לשמוע מה יש לי להגיד.
האמת, שהיא הוציאה לי את החשק לדבר, היא משתלטת יפה על השיחה. למעשה, אם היא היתה שמה לב, היא לא צריכה אותי כאן. היא יכולה לבד לקשקש עם עצמה ולבדר עם עצמה וליהנות עם עצמה. למה היא בכלל צריכה חבר? יש לה את המחשבות שלה ואת הדיבור הקולני שכובש את החדר בעוצמתו, היא בכלל לא מבחינה בקיומי. מבחינתה, רק היא והיא וזה מה שחשוב.

זה דייט או הרצאה?
אני לא יודעת מתי הפסקנו להקשיב והתחלנו רק לדבר, אבל בדייטים האחרונים שהיו לי הרגשתי כאילו אני בהרצאה. מישהי יושבת מולי ומדברת ואני לא יודע אם לרשום הערות לדייט הבא, להצביע ולשאול שאלה או לצאת לשירותים ולא לחזור. אני חושד שיש לזה קשר לכך שאנחנו יוצאים להמון דייטים במהלך החיים ומתישהו בדרך מאבדים את היכולת להתייחס לדייט כדייט חדש ומפתיע עם בן אדם חדש. במקום לחכות ולראות איך יהיה, אנחנו באוטומט שולפים את כל מה שהכנו מראש, הרזומה שלנו להרשים את הפרטנר, השאלות הקלישאתיות שחייבים לדעת מה התשובות לכולן לפני הדייט הבא (אז מה, כמה קשרים כבר היו לך או לכמה דייטים יצאת) ואז אנחנו מתפלאים למה כל דייט נראה אותו דבר ונגמר אותו דבר (באפס סיכויים לאהבה).
אולי אנחנו צריכים לצאת מהרוטינה הזאת ומהמשבצת, די לשבלוניות של פגישות עיוורות, אני רוצה לחדש, בלי שיחפרו לי כדי שאתרשם ממי שמולי. לא רוצה חפירות, רוצה גילויים. רוצה שעל פני השטח יהיה קליל ונעים וזורם ולא עוד מרתון בדרך לחופה.

יוצאים באוטומט
כבר בדייט הראשון היא חייבת לדעת הכל עלי. זו מישהי אחרת, היא המקשיבה, מביטה בי בעיניים כמהות, סמוקת לחיים, גורמת לי להרגיש כל כך לבד. נערץ, אבל גבוה ממנה. קשה לי שאין חיבור, שאין תקשורת, שזכות הדיבור מופנית אלי ורק אלי. אני רוצה שהיא תגיב, אבל התגובות שלה אוטומאטיות, קריאות של איזה יופי, מגניב, כמה נחמד בלי לשתף, בלי לספר איך היא חוותה את אותה סיטואציה (ועוד טיילנו באותם מקומות). היא לא הפרטנרית שאני מבקש לעצמי, היא מישהי שתהיה מאחורי ולא לצידי. זו גם מישהי שחופרת אבל לא במילים, היא לוקחת את וחופרת לי עמוק בחיים, כמו ארכיאולוגית, מחפשת שרידים מעניינים אבל לא עושה כלום עם הממצאים.
זה התסכול שלי בזמן האחרון, אני חושב שכולנו שכחנו את המטרה ואנחנו רק רצים קדימה או הלאה (תלוי איך הדייט היה). עוד דייט ועוד דייט, לא עוצרים אפילו לבדוק איך באמת הרגיש לנו ביחד, רק רוצים להתאהב מהר אבל בפועל, לא נותנים לשתיל להפוך לעץ, מחכים שהקצב יהיה דינאמי אבל הוא אינטנסיבי. כבר יצאתי עם מישהי שהיה לה דייט נוסף אחריי, אז ביום אחד איך בכלל יכולה לתת לי צ'אנס כשהיא כבר עייפה רק מהמחשבה שאחרי יש עוד אחד ואיך היא תיתן לעצמה להתאהב בי אם היא רק חושבת בראש שאולי זה שאחריי יהיה יותר טוב?
אז בוא ניקח נשימה עמוקה, בלי לחפור, ליהנות, מהרגע, מהדייט, ממני וממך, כאן ועכשיו בלי מחשבה אחת על מה יקרה בדייט הבא או מה יקרה אפילו עוד דקה. בוא נהנה מהווה ואולי יהיה לנו דייט באמת נפלא.