אוהב את המשפחה שלה, לא אותה

 מאת: אדיר מ

לקח לי הרבה זמן להודות באמת: היה לי קשה להיפרד ממנה כי לא יכולתי לסבול את המחשבה שלא אראה את המשפחה שלה יותר.
אתם מבינים, כשנפגשנו, הייתי סוג של יתום, היו לי ההורים אבל הם מעולם לא הראו לי אהבה. גדלתי במשפחה מפורקת, שני הורים גרושים, הילדים נקרעים בין סוף שבוע אצל אבא לסוף שבוע אצל אמא, כמו פינג פונג עפנו מבית לבית וכל מה שקרה זה שרבנו עם שני הצדדים וגדלנו עם ההבנה שאהבה היא משהו שיש רק בסרטים.
אכלנו הרבה קש מההורים שלנו, אני והאחים שלי, וגדלנו בהתאם: נפשות בודדות, שמדלגים מקשר לקשר, בלי להתחייב על כלום, לא מבינים איך זה שאנשים בוחרים לעשות את הטעות שעשו ההורים שלנו ולהתחתן.
עד שהיא באה. היא הכניסה לחיי רוח עליזה, היא לא באה ורצתה ממני משהו, היא אמרה: "אם תרצה בי, אני כאן ואני לא מתכוונת לרדוף אחריך לאף מקום". זה עבד. הייתי צריך בחורה שתלמד אותי שבחיים צריך להתאמץ כדי להשיג דברים. אני, שכל הבחורות כבר התייאשו ממני, שלא מתביית, שלא מחזיר טלפונים, שזורק ברגעים של קירבה, דווקא אני הפכתי אצלה לפרויקט והיא לימדה אותי לקח. התקרבנו, הערכתי את הרגישות והכנות שלה, את זה שהיא לא דופקת לי חשבון, אבל זה לא היה הדבר הכי נפלא אצלה – מה שהיה הדבר הנפלא היה המשפחה שלה.

רציתי שיאמצו אותי
הם קיבלו אותי בזרועות פתוחות, בלי שיפוטים, בלי לשאול שאלות מטרידות על העבר שלי או על ההורים או מה אני מתכוון לעשות בחיי. הם לא רצו כלום, רק נתנו אהבה וקיבלו בלי תנאים. נתנו לי ולה לישון אצלם, הביאו אוכל חם וכל ביקור מחדש התענגתי לראות כמה הם מאוהבים ואוהבים. זו היתה המשפחה עליה חלמתי, משפחה שראיתי כמוה רק בסרטים ויותר משרציתי להיות בן הזוג שלה רציתי להיות חלק מהם. רציתי שיאמצו אותי, שאני אהיה הבן שאף פעם לא היה להם. זה מה שקרה. הם התייחסו אלי כבן משפחה ואמרו שאני חלק מהם והייתי בשמיים. כל פעם שקרה לי משהו טוב או משהו רע, ישר רצתי לספר להם וידעתי שאקבל עצה טובה. אהבתי ללכת לשם וכל שישי גררתי את בת זוגתי, שהיא בניגוד אלי, לא הבינה למה אני כל כך מוקסם, אלה רק ההורים שלה, הם היו ככה תמיד. "בוא נהיה לבד. למה צריך להזמין אותם לכל ארוחה?", שאלה.
לאט לאט היא הבינה שאני מאוהב וזה לאו דווקא בה. הייתי מאוהב בקונספט, ברעיון של המשפחה החדשה שתחליף את המשפחה הקודמת שלי. ההורים שלי היו שבורים, הם הבינו שאני רועה בשדות זרים. אמא שלי אמרה שהיא לא התכוונה להרוס לי את החיים עם הגירושים ושהיא מצטערת אם זה מה שדפק אותי לתמיד. אבל אני לא רציתי האשמות או להתעסק במי טעה וכמה נפגעתי, רציתי רק משפחה חדשה ושלמה.

מישהו החליף אותי
אבל ככל שהתקרבתי למשפחה שלה, כך התרחקתי ממנה. מתי שהוא התשוקה התאדתה וקלטתי שאנחנו עומדים להיפרד וככל שהתרחקנו ככה יותר נלחצתי. פחדתי כל כך לוותר על המשפחה שלה, שאני אשאר לבד בעולם, שהם לא ידברו איתי יותר. למה הם צריכים אותי? הרי יהיה לה בן זוג חדש והם יאהבו אותו במקומי. אפילו דיברתי על זה אתם, מה יהיה אם ניפרד. כמובן שהם היו קרועים, מצד אחד, הם אוהבים אותי כמו בן, מצד שני, לא אני הבן שלהם וכמובן שהבת שלהם הכי חשובה בעולם.
בסוף נפרדנו וקרה מה שחששתי. הם ניתקו קשר. היא התחתנה עם מישהו, הוא החליף את מקומי. ואני? אני הבנתי שאני צריך להקים משפחה משלי, לא לסמוך על משפחות של אנשים אחרים, אבל אם תבוא לי אהבה ותהיה לה משפחה נהדרת ומקסימה, זה יהיה מושלם.