לפעמים הייתי רוצה שהיא תשתוק

מאז שבת הזוג שלי הלכה לפסיכולוג היא רק רוצה שנדבר על זה. איך אנחנו מרגישים, מה אנחנו רוצים מעצמנו ומהחיים, שנדסקס על הכל בלי סינון ובלי חוקים, החל ממי הולך עכשיו לקניות ועד איך הרגשתי שפרצה מריבה קטנה אתמול בבוקר. היא, אהובתי הקשקשנית, לא רוצה שיהיו בינינו סודות, שלא נשמור חלילה בבטן, שהכל יהיה גלוי ופתוח.
זה נשמע יפה, נכון? בתיאוריה צריך לדבר על דברים כדי שהם לא יצופו למעלה ויהרסו הכל. אבל בפועל, אנחנו טוחנים מים, מדברים שוב ושוב על רגשות, כעסים, על פחדים ובמקום להגיע למקום טוב, למשל, להחליט בשלווה איך לפתור דברים ולהתקדם הלאה, אנחנו רק יוצאים מכל שיחה בזעם. כאילו הסכר הורם וכעת אי אפשר לעצור את השיטפון.
כל אחד מאיתנו מנסה בכוח להשתלט על השיחה, להראות שהוא יודע, שהוא צודק, שהוא אמר את המילה הנכונה.
אנחנו בבית קפה, שקט ורגוע, מתחילה שיחה, היא מתעקשת שנדבר על זה, שאני לא החלטי, שגם מתוך התפריט אני לא יודע לבחור, חוץ מזה, נדמה לה שאני כועס עליה כבר כמה ימים.
אני האמת רוצה שהיא תעזוב אותי במנוחה, שתיתן לי בשקט שלי לעכל עם עצמי ולהעביר את זה הלאה, אבל היא מתעקשת להפוך את זה לדיון. הבעיה היא שהיא לא באמת רוצה לדעת, היא יותר רוצה לפתור את הבעיה, להיות זו שקובעת בשבילי.

בסוף היא נעלבת ממני
לעיתים היא מעצבנת אותי ואני לא אומר כלום, הרי יש דברים שיפה להם השתיקה. אבל לא, היא מתעקשת, היא רוצה לדעת, אם לא אגיד היא לא תדע ואם היא לא תדע איך היא תשתנה? אז אני אומר ויש לי פה מלא, דברים רבים שהציקו לי, שאני חושב עליה, פתאום הכל פורץ החוצה. אבל במקום שהיא תשמח, הרי היא ביקשה שאני אגיד מהכל, היא נעלבת. איך יכול להיות שאני חושב ככה? למה להגיד אם כל מה שיש לי להגיד פוגע בה?
אני מנסה להסביר לה שהיא ביקשה את זה לעצמה, היא זו שהאיצה בי ודחפה בי לדבר, אבל כעת היא נעלבת וכל מה שקרה זה שהייתי צריך לשתוק ולא להגיד כלום.
אני מבין אותה, היא לא רוצה שנהיה מהזוגות שיושבים בבתי קפה, כל אחד בתוך העיתון שלו ושותקים, היא רוצה שתמיד יהיה בינינו זורם ונעים, שלא יהיו שתיקות מתוחות, אבל לפעמים אני מרגישה שהיא ממלאה חורים, שהיא מדברת רק כדי להישמע או כדי שלא נשתוק כי אם נשתוק יהיה מעיק.

מתחמקת מהאינטימיות
אבל כשמדברים על דה ואה לפעמים השיחה רק עושה את ההפך, כאילו היא מתחמקת מהאינטימיות שלנו. כשאנחנו שותקים לפעמים זה הרוגע, זו האינטימיות, אנחנו יכולים לקרוא זה את זו דרך המבטים, אז למה היא מתעקשת להוסיף פס קול לכל דבר?
הקול שלה מתחיל לעצבן אותי, במיוחד כשהיא מדברת לא במקום, כשאנחנו מתחבקים וזה מושלם אז היא חייבת להרוס ולהגיד משהו לא קשור או כשהיא מרגישה צורך להגיד כי היא חושבת שאני משועמם. אני רוצה להגיד לה תשתקי, אני אוהבת אותך גם כשאת דוממת, אבל תמיד יש לה משהו חדש שמתגלגל על קצה הלשון. אז אני נותן לה לדבר, לפעמים אני מקשיב, לפעמים אני בוהה, מהנהן כדי שהיא תחשוב שאני איתה אבל בלב הייתי רוצה שהיא תסיים לדבר ותנשק אותי.
היא עוד לא למדה כנראה, אבל תדעו לכם, יש דברים שעדיף להגיד כשהם מלווים בחיבוק או נשיקה, ככה הם נשמעים יותר טוב.