לא בורח בלי סיבה

תקראו לי אפס, תגידו שחמקתי מהעונש שלי, שעשיתי לעצמי חיים קלים, אבל בפועל, עשיתי לכל הבחורות שעזבתי טובה גדולה. אני חותך סדרתי, כשמתקרבים אלי לא במקום או בזמן הנכון, אני מתרחק או פשוט לוקח את הרגליים שלי והולך הכי רחוק שאפשר.
כבר עברתי פעמיים שכונה ואפילו עיר מגורים כדי לא להיתקל באהבות קודמות, בבחורות שהתאהבו בי מעל הראש וקיבלנו ממני מכתבי פרידה.
אני יודע, זה לא בסדר, לאהוב ולתת ואז להיפרד כאילו כלום. מצד שני, מה עדיף, לדסקס שעות וימים ואינספור ריבאונדים עד שעוברים הלאה או עדיף להיות גלוי לב עם בחורה ולהגיד לה את האמת: אני לא בנוי לקשר, בינינו לא יקרה כלום?
אני לא נוטש קשרים רומנטיים סתם ככה. יש שיגידו שיש לי אחלה תירוצים, אני קורא לזה סיבות. לכל פרידה יש אזהרה מראש, רמזים מתחת או על פני השטח, שאם הבחורה שאיתי תלקט בחוכמה היא תבין לבד את המסר עוד לפני שדברים קורים.
כך למשל, היו לי אהבות שהבנתי שאני הצד החלש בהן, שניסו לפתות אותי על ידי קן אוהבים חמים ונעים, להיות עבורי האמא שלא היתה לי, אחות גדולה או פשוט לסדר לי את החיים בעוד אחרות נהגו בטקטיקה הפוכה ונתלו עלי ולא נתנו לי לנשום.
כשאני מרגיש שקשר רומנטי לא מתקדם, אני נסוג. הן יכלו להבין את זה לבד: הערבים בהם חזרתי מאוחר מדי מהעבודה, שהעדפתי להיפגש עם חברים טובים, שהבטחתי בהן במבט ריק משמעות ולא דיברתי, שעשיתי מקלחות ארוכות ולא הזמנתי אותן להצטרף אלי, שלא עניתי לשיחות או שסימסתי בלקוניות ללא רגש.

הן מחפשות לשנוא אותי
כשהן שואלות אותי תמיד "למה עזבת בלי להגיד כלום?" תמיד חשוב להן הקלוז'ר, הסיגור, לדעת למה נפרדתי מהן, ברגע שיש סיבה טובה זה כאילו חותם את הגולל מעל מערכת היחסים הפעורה והן יכולות להמשיך הלאה בחיים.
אז בהתחלה נידבתי סיבות יצירתיות, האשמתי את עצמי ואת חוסר הבגרות שלי, את הטיימינג הלא מוצלח, את הלחצים בעבודה, איזו אקסית שעוד אהבתי, עד שהבנתי שאני לא חייב להמציא, שאני צריך להגיד את האמת, שהיא פשוט לא עשתה לי את זה, שמשהו לא זרם בינינו, שהיא ילדותית או בוגרת מדי בשבילי, שהיא לא מקבלת אותי כמו שאני.
הבעיה היא שזה לא עבד, להגיד את האמת. כיוון שגם אם יש סיבה טובה לפרידה, אם היא לא דרמטית מספיק כמו "בעצם בגדתי בך או רציתי לבגוד בך" או "פשוט לא חשבתי שזה יוביל לנישואין", הבחורות שלי לא מרוצות. הן מחפשות את הדרמה, את ההאשמה, הן רוצות סיבה שתגרום להן לשנוא אותי כדי להמשיך הלאה, הן לא רוצות לשמוע משהו קטן שפשוט הפריע לי, הן רוצות משהו גדול שיגרום להן להיפגע עד כלות נשמתן כדי שהן אף פעם יותר בחיים לא יחשבו לחזור אלי או יחשבו עלי באופן כללי.

שיעזבו אותי בשקט
אבל האם עלי לסלף את המציאות כדי לגרום להן לוותר עלי סופית? כן, לפעמים אני מעשיר את הסיבה, אני מנפח אותה, הופך אותה מעכבר להר אדיר ממדים, רק שיהיו מרוצות ושיעזבו אותי במנוחה, שלא אקבל יותר טלפונים או סימוסים בשלוש בלילה של טוב, אני סולחת לך, בוא נחזור להיות ביחד כי אני לא רוצה, אני באמת רוצה להמשיך הלאה והן לא תמיד נותנות לי, אז אני אומר להן לא רוצה אתכן, לא רציתי אתכן, אין לנו מה להיות ביחד עם סיבות טובות, עושה להן טובה, כדי שהן ימצאו מישהו שבאמת יאהב אותן כמו שהן, בתזמון הנכון, אתו הם יוכלו לעבוד על הקשר ולהתמודד עם סיבות מגוונות למה שווה להם להמשיך ביחד.
אז אתם מבינים, אני עוזב לפעמים, כשלא טוב לי אבל נותן סיבה אחרת, רק כדי שאוכל לעזוב בשקט כי ככה זה בחיים לא? לכל דבר יש סיבה.