לא רוצה פמיניסטית

 מאת: שחר ראשון

בזמן האחרון אני ובת זוגתי רבים הרבה, זה לא משהו חדש שזוגות רבים, אבל אנחנו רבים בעיקר על השאלה: הקריירה של מי מבין שנינו חשובה יותר. לכאורה, מדובר בשני אגואים מנופחים שמתרסקים אחד על השני. בפועל זו שאלה עקרונית שעלולה להכריע האם נמשיך ביחד או נתפצל לשניים.
שנינו וורקוהוליקים וכל אחד עסוק בעולם שלו מעל הראש. טלפונים בערבים, בשבתות, מחוברים ללפטופים ואיכשהו אני לא יכול שלא לחשוב מה יהיה בעתיד , מה יהיה כשיהיו ילדים, האם היא תסכים לקחת צעד לאחור או אפילו לוותר על שלה? האם בכלל זכותי לבקש ממנה לוותר או לוותר בעצמי?

מי יהיה עם הילדים?
הבעיה היא שאני לא רוצה לוותר. עבדתי ממש כמוה קשה להגיע לאן שהגעתי. אבל מה יהיה אם שנינו לא נוותר? מי כן יהיה בבית או עם הילדים? מי ידאג יותר לדברים? גם היום הכל כאוס, עד שאחד מבין שנינו מתפנה לשלם לעוזרת או לשלם את החשבונות, גם ככה אנחנו רבים כי שנינו לחוצים ועסוקים כל אחד בענייניו אז האם יש לקשר רומנטי כזה סיכוי להצליח או שתמיד חייב שמישהו אחר יעשה את ההקרבה?
אין לה בעיה להתמרד נגדי. היא מבחינתה אומרת שחייב להיות שוויון מלא אבל בפועל, אין לה תשובה לשאלה מי יטפל יותר בילדים ואם זה באמת יעבוד ואולי זה אני, לי יש ציפייה שהאם של ילדיי תהיה עם ילדיי, יש בי כמיהה לחזור הביתה ולמצוא ארוחה חמה ובית נקי ולא משנה שאני חוזרת והבית נקי כי העוזרת ניקתה אותו ולא אשתי. חשוב לי שהכל יהיה מתופעל ומתוקתק אבל קשה לי לראות את עצמי עושה את זה. אולי לא הפנמתי את הקידמה, אולי אני לא פמיניסט, אולי בעצם אני שוביניסט, אבל גדלתי בבית בו האם טיפלה בילדים, זה מה שראיתי, זה מה שאהבתי בתור ילד לאמא כזאת והאם אני באמת רוצה שזוגתי תהיה אשת קריירה שאפתנית שלא בהכרח מטפחת בית וילדים אבל כן מרוויחה אחלה כסף?

מרגישה לי גברית מדי
שלא תבינו לא נכון, אני גאה בה מאוד ותמיד משוויץ שיש לי אשת קריירה ולא איזו מישהי חולמנית שלא מכוונת את עצמה לאף מקום. מצד שני, אני גם לא רוצה אותה יותר מדי פמיניסטית. לעיתים אני מרגיש שהיא מתמרדת על חשבוני, שאם אני מבקש ממנה שתאפה לי עוגה ליום ההולדת סתם כי זה ישמח אותי היא ישר מתקוממת: למה שאני אאפה לך? כי אני אישה? הכל אצלה באה מתוך רגשי נחיתות נשיים, השאיפה שלי לבית וילדים היא מבחינה עוול. למה שאוותר על הקידום בעבודה? תוותר אתה? אבל בפועל, זה לא משנה, אני לא זה שיכול ללדת, אני לא זה שיכול להיות בהיריון וככל הנראה, אני אהיה זה שבעבודה יעקמו לו את האף אם הוא יבקש חופשת לידה בניגוד אליה, אצלה יבינו שאמא לוקחת חופשת לידה כי מגיע לה על פי חוק וזה יותר נפוץ מאשר גבר שלוקח חופשות לידה. ובכל זאת, יש בה צד שלא מוכן להניח, שנאבק על ההגדרה המגדרית שלה, שרוצה להיות שווה ואפילו על חשבוני.
לעיתים היא מרגישה לי גברית מדי בשבילי, לפעמים מתחשק לי אישה רכה ועדינה ומפנקת ולא בולדוזרית שמנהלת את העולם אבל עובדה שהתאהבתי בטיפוס הדומיננטי שהיא. אני חושב על העתיד, פוחד שנריב, פוחד שהקריירות יחבלו לנו את התוכניות, אבל בסופו של דבר, אני חייב להאמין שאנשים משתנים ושיש סדרי עדיפויות ושיגיע הרגע היא תיתן יותר ממני ולא תנופף בדגל הפמיניסטי אלא תגיד אוקי, בשבילנו אני אעשה מאמץ ואולי זה בסוף יהיה אני שאפרוש מהעבודה ואטפל בילדים, אתפנק על חשבון המשכורת השמנה שלה ואיהנה מהחיים. אם בחרתי אישה קרייריסטית אז לפחות שתפנק אותי.