יש אהבה אבל מה עם דירה

השבוע ישנתי באוהל בשדרת רוטשילד, היה חם, מזיע, אבל היתה לזו מטרה. ביחד חלקנו שק שינה וקיווינו שבאמת משהו ישתנה כאן במדינה. כבר כמה חודשים שאנחנו חולקים מיטת יחיד ישנה, מיטת נוער שנשארה בבית הוריי אליה חזרתי אחרי שכבר לא יכולתי להרשות לעצמי דירה שכורה. בהתחלה היא עיקמה עלי את הפרצוף: מה, אתה גר בבית של ההורים? אחרי זה היא הבינה שיש יתרונות, אוכל חם, כביסה נקייה ורכה, שקט נפשי וכסף שיכול להפוך לחסכונות ולא להישרף על 45 מ"ר ללא מזגן. אחר כך, כשהפכנו לזוג קבוע, היא החליטה להמר וכשהשותפה שלה עזבה, היא עברה לגור איתי ועם הוריי. לשנינו כאב הלב על הכסף שהולך על שכירות, על הארנונה, על החשמל, על כל ההוצאות הגבוהות שבזמן הלימודים כשאנחנו שנינו סטודנטים רעבים רק מכבידים על הנשמה.

אין מצוקת דייטים, יש מצוקת דיור
חברים שלנו התחילו הכל מוקדם ועכשיו הם מסודרים, הם קנו דירה לפני העלייה הגדולה של המחירים או שהם פשוט קבלו בונוס אדיב מההורים, דירה של המשפחה או חצי משכנתא על חשבון הבית. אצלנו אין דברים כאלה: ההורים שלנו בקושי מפרנסים את עצמם אז אותנו? מי בכלל יכול לחלום על דירה משלך? אנחנו רק יכולים לפנטז על כוך שיהיה שלנו והחברים שלנו רק חושבים על איך הם ירהטו את שלהם ולא מבינים מה הבעיה, קחו משכנתא, הם אומרים כאילו משכנתא לא צריך לשלם. להם הכל כל כך בא בקלות ואצלנו הכל באיטיות.
לפעמים אנחנו מרגישים שמשהו לא בסדר אצלנו, אולי לא היינו צריכים לטייל אחרי הצבא בהודו, אולי היינו צריכים להתחיל מיד ללמוד ולבחור מקצוע מכניס יותר ולא תחום מעניין, אבל מי חשב על זה בתחילת שנות העשרים. כל מה שרצינו זה להיזרק רחוק אחרי התקופה של הצבא, לפרוש כנפיים, להמריא למקומות יפים, בלי לספור את הדקות ולעבוד מהיד לפה. פעם הספיק לנו קצת אוכל ושני בגדים כדי לשרוד את הימים. אבל איפה התקופה הזאת ואיפה אנחנו...

איך אפשר להחזיק דירה?
פתאום צריך למממן לימודים אקדמיים יקרים והוצאות נלוות וכשגרים רחוק גם הוצאות תחבורה וכשהולכים לראיונות עבודה צריך להתלבש יפה והמחיה כל כך יקרה. בדירה הראשונה ישנתי על ספסל שנשאר באדיבות הדיירים הקודמים אבל כשהתחלתי להביא בחורות, הן נחרדו מהדרך שבה אני חי ואז שדרגתי וההוצאות גדלו ובאיזשהו שלב הבנתי שאני לא יכול להחזיק גם דירה וגם קטנוע וגם לשלם לימודים וחזרתי לבית ההורים.
היא חשבה שזה סוף העולם, שאין כמו חוסר פרטיות, שהיא תצטרך לדפוק דין וחשבון להוריי, שהם לא יעזבו אותנו במנוחה אבל היא גילתה שהשד לא כל כך נורא. ועם זאת, אנחנו לא רוצים ליפול עליהם עול, מספיק שההוצאות של האוכל גדלו וכבר אנחנו נבוכים, ושלא תחשבו, הצענו למממן את שהותנו אבל הם מסרבים. הם רק רוצים שנהיה מאושרים, שנחסוך, שיום אחד אולי גם לנו תהיה דירה צנועה משלנו. הם חשים סוג של אשמה, כאילו היה מוטל עליהם לסייע לנו, לתרום, לחסוך יותר בשביל העתיד שלנו ושזה לא קרה ושחזרנו הביתה מושפלי ראש, הם כעסו על עצמם במקום להבין שזה בלתי אפשרי ושזה לא הם, זה פשוט המצב, יקר שם החוץ.

אז עכשיו אנחנו מנהלים רומן בחדר בשקט, מנסים לא להישמע, מדמיינים איך הבית החלומי שלנו ייראה, כמה יפה הוא יהיה, ועד אז, אנחנו שמחים שיש לנו חדר משלנו.