לא רוצה לחכות שנה
הורידו את אפליקצית החצי השני
מאת: בועז ל
שנה היא אמרה לי, תחכה שנה ונתחתן. זה היה בדיוק לפני שנה וכל הימים עברו לי לאט, 365 יום שזחלו והעצבים שלי נמתחים, עונות התחלפו, אבל הרגשות שלי נשארו כשהיו.
רציתי להינשא לה, אבל היא נסעה רחוק. שליחות מהעבודה שהיא לא היתה מוכנה להחמיץ, לא כשהיא יכולה לדחות את הרגשות שלנו ואת העתיד המשותף בשנה. אתה מבין, היא לחשה, הזדמנות כזו לא תהיה ולנו יהיה עוד הרבה אושר ביחד.
מבזבז את הזמן
מעת לעת קפצה לבקר ואספתי אותה בשדה התעופה מצויד בזרים ריחניים, חושק להתנפל עליה אבל בסוף מלטף את שערה בעדינות רבה, באיפוק. חושש לסבך לה את החיים ולא מתקיף בשאלות קשות, רק מתרכז בה, כמו שביקשה. שומע סיפורים פיקנטיים על העבודה וכמה היא פורחת ומרגיש שכמו שהיא פורחת, אני נובל ומאבד אותה.
במשך השנה הזאת היה לי המון זמן לחשוב, יותר מדי, בעיקר על הזמן שבזבזתי בהמתנה ובציפייה. מביט בשעון, מסמן ביום כל יום שעובר, חגים, מועדים, יום השנה, הפעם הראשונה שנישקתי אותה, הפעם הראשונה שאמרה לי שהיא אוהבת בחזרה, בשנה יש כל כך הרבה ציוני דרך למערכת יחסים.
וכל הזמן הזה הייתי בטוח שהיא תקצר את העונש, שתמחל לי ותשוב ארצה, שתגיד שהיא התגעגעה עד עמקי נפשה ומצידה שמחר כבר תיערך החופה.
אבל זה היה רק בראש שלי, חזיונות ותסריטים אופטימיים, רומנטיקניים כמוני, כמי שהעבודה היא לא בראש סדר עדיפויותיו. בפועל, האהבה שלנו נכנסה למסגרת והריחוק היה בלתי נמנע, פיזית ונפשית: תקשרנו בסקייפ. היא הראתה לי את טבעת האירוסין שעל ידה, מנופפת בה בגאווה. אבל לא הצלחתי לראות איך היהלום שענדתי על אצבעה, שמבטיח לי שהיא שלי, הופך למשהו ממשי, להסכם, לכוס שנשברת, לנשיקה שחותמת, למשפחה.
רוצה מה שהיה לפני שנה
פחדתי שהיא מסירה את הטבעת כשהיא בכנסים, שהיא משקרת לעמיתים, הפסקתי לבטוח בה או להאמין למילים שלה. כשהיא נסעה, שנה נראתה לי משהו קצר וזמני, הרי הייתי בדרום אמריקה שנה שלמה והזמן עף, לא חשבתי שיהיה לי כל כך קשה, שהשנה הזאת תראה לי כמו מאה שנה.
אולי ככה זה באהבה רחוקה, הזמן מתמתח והמתח עולה, הכל זז לאט. אצלה זה לא היה ככה: היא אמרה לי כל הזמן וואו אני לא מאמינה שכבר חנוכה או פסח או הקיץ מגיע! לקח לי כל כך הרבה זמן לחכות ובסבלנות והיא הרגישה רק החמצה שהזמן אצלה עובר מהר מדי.
כל מה שרציתי היה שכבר יגיע ה-1 בספטמבר, מועד חזרתה. הכנתי את הבית לקראתה, החלפתי רהיטים, רציתי שהכל יהיה מושלם. דמיינתי את החיים שלי חוזרים למסלולם, ליופי שלהם כמו שהם היו לפני שנה, נפלאים ומענגים. אבל אז הגיע הטלפון, השתיקה שלה הטריפה אותי, ההרהורים, אולי היא מפסידה כי הציעו לה שנה נוספת וזו יכולה להיות הזדמנות בלתי חוזרת, אולי פתח לקידום או קריירה בחו"ל, היא משתפת אותי, היא רוצה לשמוע את דעתי אבל חושבת ומדברת רק על עצמה. אתה תבוא לכאן, תתמקם, תמצא משהו, עבודה, היא אומרת, כאילו זה ברור שאני זה שצריך להקריב למענה.
שנה זה יותר מדי זמן לחכות
שנה נוספת? שנה שלמה של המתנה או של חיים במקום בו אני לא רוצה לגור? שנה שלמה בה כל תוכניותיי לעתיד משתהות? איך אחזיק מעמד שנה נוספת? אני מתפרץ עליה בזעם, בקושי שרדתי את השנה הזאת וגם זה כשכל מה שהחזיק אותי היה שאוטוטו היא חוזרת, ששנה אחת וזהו.
אבל היא החלטית, היא הגיעה למסקנה, היא נשארת ואם אני רוצה – היא תשמח שאבוא, אבל עכשיו לא מתאים לה מה שהתאים לה לפני שנה. השנה הזאת שינתה אותה וגרמה לה להבין שהיא רוצה יותר מעצמה וגם אותי, אבל לא במחיר שהיא תאבד את השאיפות שלה.
זה כואב לי אבל אני מסרב. אני לא רוצה לגור שם, אני כבר לא מכיר את האישה הזאת, שנה שמפרידה בינינו היא כמו נצח ואני לא רוצה לחכות עוד שנה, אני רוצה שהכל יקרה עכשיו. אני מתמוטט כשהטבעת מגיעה אלי ארוזה בדואר אבל אני יודע שהשנה הזאת עליה היא מדברת יכולה להפוך גם לעשור, שהקשר שלנו היה קצר מדי אבל גם נתקע, שאין מה לעשות אלא להתחיל את השנה החדשה אחרת ואולי עם מישהי אחרת.
רציתי להינשא לה, אבל היא נסעה רחוק. שליחות מהעבודה שהיא לא היתה מוכנה להחמיץ, לא כשהיא יכולה לדחות את הרגשות שלנו ואת העתיד המשותף בשנה. אתה מבין, היא לחשה, הזדמנות כזו לא תהיה ולנו יהיה עוד הרבה אושר ביחד.
מבזבז את הזמן
מעת לעת קפצה לבקר ואספתי אותה בשדה התעופה מצויד בזרים ריחניים, חושק להתנפל עליה אבל בסוף מלטף את שערה בעדינות רבה, באיפוק. חושש לסבך לה את החיים ולא מתקיף בשאלות קשות, רק מתרכז בה, כמו שביקשה. שומע סיפורים פיקנטיים על העבודה וכמה היא פורחת ומרגיש שכמו שהיא פורחת, אני נובל ומאבד אותה.
במשך השנה הזאת היה לי המון זמן לחשוב, יותר מדי, בעיקר על הזמן שבזבזתי בהמתנה ובציפייה. מביט בשעון, מסמן ביום כל יום שעובר, חגים, מועדים, יום השנה, הפעם הראשונה שנישקתי אותה, הפעם הראשונה שאמרה לי שהיא אוהבת בחזרה, בשנה יש כל כך הרבה ציוני דרך למערכת יחסים.
וכל הזמן הזה הייתי בטוח שהיא תקצר את העונש, שתמחל לי ותשוב ארצה, שתגיד שהיא התגעגעה עד עמקי נפשה ומצידה שמחר כבר תיערך החופה.
אבל זה היה רק בראש שלי, חזיונות ותסריטים אופטימיים, רומנטיקניים כמוני, כמי שהעבודה היא לא בראש סדר עדיפויותיו. בפועל, האהבה שלנו נכנסה למסגרת והריחוק היה בלתי נמנע, פיזית ונפשית: תקשרנו בסקייפ. היא הראתה לי את טבעת האירוסין שעל ידה, מנופפת בה בגאווה. אבל לא הצלחתי לראות איך היהלום שענדתי על אצבעה, שמבטיח לי שהיא שלי, הופך למשהו ממשי, להסכם, לכוס שנשברת, לנשיקה שחותמת, למשפחה.
רוצה מה שהיה לפני שנה
פחדתי שהיא מסירה את הטבעת כשהיא בכנסים, שהיא משקרת לעמיתים, הפסקתי לבטוח בה או להאמין למילים שלה. כשהיא נסעה, שנה נראתה לי משהו קצר וזמני, הרי הייתי בדרום אמריקה שנה שלמה והזמן עף, לא חשבתי שיהיה לי כל כך קשה, שהשנה הזאת תראה לי כמו מאה שנה.
אולי ככה זה באהבה רחוקה, הזמן מתמתח והמתח עולה, הכל זז לאט. אצלה זה לא היה ככה: היא אמרה לי כל הזמן וואו אני לא מאמינה שכבר חנוכה או פסח או הקיץ מגיע! לקח לי כל כך הרבה זמן לחכות ובסבלנות והיא הרגישה רק החמצה שהזמן אצלה עובר מהר מדי.
כל מה שרציתי היה שכבר יגיע ה-1 בספטמבר, מועד חזרתה. הכנתי את הבית לקראתה, החלפתי רהיטים, רציתי שהכל יהיה מושלם. דמיינתי את החיים שלי חוזרים למסלולם, ליופי שלהם כמו שהם היו לפני שנה, נפלאים ומענגים. אבל אז הגיע הטלפון, השתיקה שלה הטריפה אותי, ההרהורים, אולי היא מפסידה כי הציעו לה שנה נוספת וזו יכולה להיות הזדמנות בלתי חוזרת, אולי פתח לקידום או קריירה בחו"ל, היא משתפת אותי, היא רוצה לשמוע את דעתי אבל חושבת ומדברת רק על עצמה. אתה תבוא לכאן, תתמקם, תמצא משהו, עבודה, היא אומרת, כאילו זה ברור שאני זה שצריך להקריב למענה.
שנה זה יותר מדי זמן לחכות
שנה נוספת? שנה שלמה של המתנה או של חיים במקום בו אני לא רוצה לגור? שנה שלמה בה כל תוכניותיי לעתיד משתהות? איך אחזיק מעמד שנה נוספת? אני מתפרץ עליה בזעם, בקושי שרדתי את השנה הזאת וגם זה כשכל מה שהחזיק אותי היה שאוטוטו היא חוזרת, ששנה אחת וזהו.
אבל היא החלטית, היא הגיעה למסקנה, היא נשארת ואם אני רוצה – היא תשמח שאבוא, אבל עכשיו לא מתאים לה מה שהתאים לה לפני שנה. השנה הזאת שינתה אותה וגרמה לה להבין שהיא רוצה יותר מעצמה וגם אותי, אבל לא במחיר שהיא תאבד את השאיפות שלה.
זה כואב לי אבל אני מסרב. אני לא רוצה לגור שם, אני כבר לא מכיר את האישה הזאת, שנה שמפרידה בינינו היא כמו נצח ואני לא רוצה לחכות עוד שנה, אני רוצה שהכל יקרה עכשיו. אני מתמוטט כשהטבעת מגיעה אלי ארוזה בדואר אבל אני יודע שהשנה הזאת עליה היא מדברת יכולה להפוך גם לעשור, שהקשר שלנו היה קצר מדי אבל גם נתקע, שאין מה לעשות אלא להתחיל את השנה החדשה אחרת ואולי עם מישהי אחרת.
0