תל אביבית, זה לא בשבילי

בתמונות בפייסבוק היא מרימה כוס כמעט בכל תמונה, בחורה שאוהבת את החיים, הגדירה את עצמה בכרטיס באתר הכרויות אקדמאים. שותה, נהנית, חוגגת בלי הפסקה. אם זה היה עשר שנים לפני, הייתי מסתער עליה. אלה היו הימים, הייתי כל כך בליין, אהבתי להשתגע, עובר בלילה אחד בין פאבים, מדלג בקלילות בין מסיבות, משתכר לאט ומסיים את הלילה לפנות בוקר, שפוך מעייפות אבל בהיי מטורף. רק תנו לי פרטנרית כזאת, שמתחילה את היום בעשר בערב, ברמנית או תקליטנית או מישהי מגניבה שרוקדת בלי שאכפת לה מה חושבים. תנועות פראיות וכובשות.
אבל זה היה לפני עשר שנים, אז הייתי ילדון, או לפחות קיבוצניק לשעבר שגילה את העיר הגדולה והתעוור מאור הזרקורים. לא ידעתי איך לאכול את הסצנה, כל כך רציתי להפוך לחלק ממנה.
אבל ככל שהזמן עבר, יותר ויותר בחורות והצעות מפתות והריקנות משתלטת עלי. במקום שארגיש מלא בריגושיים, הרגשתי מחולל מבפנים. כאילו אין לי תוכן רק צורה, כל היום בהתעסקות באיך אני נראה וכמה ביטחון אני משדרג וכמה שתיתי וכמה אשתה מחר, לא רוצה להחמיץ אף השקה או פתיחה של מועדון, חייב להראות אחרת אני לא קיים.

הסצנה כבר מאחוריי
אז בימים ההם היו לי כמה ילדות שהשתרכו עלי, קראתי להן הגרופיז שלי, רק חיכו שאלהטט על הבר ואחרי המשמרת חיכו לי, שאקח אותן איתי. חשבתי שזה מקסים, הרגשתי על גג העולם. אבל יום אחד, בשיחה עם חבר על משמעות החיים ואם טוב לי או לא, הבנתי שרע לי, קודר, מר. הרגשתי אייך אני צונח למעמקי הדיכאון, שרוי במבוכה על זה שבכלל הייתי כזה. כשההורים באו לבקר מהקיבוץ, הבנתי שאני מתבייש במי שנהייתי, שמתישהו בדרך, איבדתי את עצמי.
עברתי לרמת גן, שכרתי דירה שקטה, ניתקתי קשרים, נרשמתי לאוניברסיטה, החלטתי שאני מתנקה מהעיר הגדולה וחטאיה ומתמקד בהווה סטירלי ואמיתי. לא עוד אנשים שמחייכים בזיוף רק כי הם חושבים שאתה מישהו ידוע, בלי הוכחות של אני לוהט רק כי אני יוצא עם הדוגמנית החדשה בסצנה.
היום אני כבר יודע שזה בדיוק מה שאני לא רוצה וכשאני מחפש אותה בפייסבוק ורואה אותה מבלה בלי הפסקה, כמעט בכל תמונה היא שותה או רוקדת או סתם נראית בהיי, אני מבין שזה לא בשבילי. כבר הייתי בסרט הזה וזה לא שעכשיו אני אפסול כל אחת שגרה בתל אביב, אבל מבחינתי תל אביבית זה לא לוקיישן – זה אופי. מישהי שמחפשת גברים קשים להשגה, שמתייסרת רק כי זה טרנדי, שמבלה אפילו אם זה שטחי ולא מביא לה שום הנאה אלא רק כי זה הקטע בעיר ואי אפשר ללכת לישון כשכולם חוגגים. בהתחלה נתתי צ'אנס באתר הכרויות אקדמאים לכמה תל אביביות, אולי לזכר הימים ההם, לריגושים ולהתלהבות וגם כי משהו בי עוד נמשך לאבטיפוס שפעם כל כך הערצתי.

יוצא מהעיר הגדולה
אבל מתישהו הבנתי שהן חושבות שאני כבד, משעמם, לא יודע לבלות, גוררות אותי בכוח למופע או למסיבה אצל מישהו בבית שאף אחד באמת לא מכיר אבל יהיה אחלה אלכוהול וכל מני אנשים שכיכבו באיזה ריאלטי טראש. כמובן שפה ושם הן היו בכלל ירושלמיות או מחדרה, לא כולן באמת תל אביביות אבל משהו בתוכן היה תל אביב וונאבי, מפנטזות כל הזמן על להצליח, לקבל הכרה, לגדול, שמישהו יפרגן להן, שמות את עצמן במרכז, חולמות להתפרסם.
זה לא אני, עכשיו אני מחפש את השקט כמו באקדמיה, לשקוע במחקר שממלא אותך בתובנה אדירה, כשאתה מגיע לגילוי שלא ידעת כמותו, כזו הרגשה אני רוצה באהבה, לא אחת לכמה לילות לוהטים או חיית מסיבות אלא מישהי שתשב איתי על הדשא ונדבר בלי מעצורים בלי לחשוב כל הזמן מה כולם חושבים. אני עם העיר הגדולה סיימתי, עכשיו אני רוצה מישהי כמוני שעברה לפברים ורוצה להישאר שם באלמוניות מענגת.