מה אם אחרי החתונה הכל ישתנה

כבר קראו לי פחדן, כל כך הרבה פעמים שלא ספרתי, בחורות שזנחתי רגע לפני ההצעה המיוחלת אחרי שחלקנו ביחד דירה חמימה ומרוהטת היטב, ההורים המאוכזבים שלי שכמעט שלחו הזמנות לחברים והכירו כל כך הרבה כלות פוטנציאליות שכבר חששו להיקשר לנוכחית מחשש שמחר היא כבר תהיה היסטוריה. בחלומות שלי אני חוטף רגליים קרות, ממש מרגיש אותן קפואות כמו קרח ולא מצליח לזוז, לא יכול להתלבש ולא יכול לראות את עצמי שובר את הכוס.
לא ראיתי איך אני מתחתן, לפחות לא עם אף בחורה שהיתה לי, ידעתי שזה מה שהן רוצות אז נכנעתי לתכתיבים, אילצתי את עצמי לחשוב שהיא האחת או שיהיה לנו טוב יותר אם נגדיר את עצמנו כזוג. רק אחרי תקופה ארוכה ברווקות, כשאני מדלג מסיפור אהבה אחד למשנהו, החלטתי להתמסד עם אותה אחת שבכלל לא רדפה אחרי. להפך, היא לקחה את הזמן, העמידה פנים שלא מזיז לה אם אני רוצה אותה או לא, שיש לה דברים יותר טובים לעשות בחיים מאשר לרדוף אחרי.
דווקא אותה הרגשתי שאני חושק, שלא משנה מה יהיה, אני רוצה אותה אתי לנצח. גם אחרי שכבשתי את היעד המבוקש, הרגשתי שאני עדיין לא יכול לדמיין את חיי בלעדיה. זו היתה תחושה מפתיעה, לא הרגשתי ככה מעולם. 

זה לא שהיא היתה אחרת
היא פשוט הגיעה בטיימינג הנכון, ולא נדבקה, אלא נתנה לשנינו מרחב מחיה הוגן, חופש תנועה לצמוח לזוז גם בדירה הקטנטנה בפרישמן.
אני מאוהב, אני מרגיש את זה, אבל משהו בי פוחד, מתעצם מיום ליום, החשש שאולי אחרי החתונה היא תהפוך למי שאני פוחד שהיא תהיה. שהיא ישר תרצה ילדים ושיפריע לה שאני יוצא בערבים מסוימים עם חברים ושהיא תהיה רכושנית ותבוא בדרישות וכבר לא תהיה רומנטית ומרגשת כמו שהיא היתה לפני. עכשיו שאנחנו אוטוטו שם ושההכנות הקדחתניות מעייפות אותנו כל כך, מותשים אנחנו חוזרים מעוד יום של ביקור אצל ספקים ומדידות וטעימות ועוד אולם או גן אירועים שנפסל וההורים שרוטנים שאנחנו לא החלטיים ומתלוננים אחד על השני, שהצד השני בעייתי ולא הם, זה גומר לנו את התשוקה. מחסל לנו את החשק וכל מה שבא לנו זה לקחת איזו חופשה ארוכה בתאילנד ולא לחשוב על העתיד. אני פוחד לחשוב, מה אם אחרי כל האקשן והריגוש המתמשך הזה של הפנטזיה על החתונה, אחרי זה לא יהיה מה לפנטז. אולי החתונה זה השיא של חיי האהבה שלנו ואחר כך תהיה נפילת מתח שבסופה לא נצליח להשתקם ולחזור לזוג המגניב והאוהד שאנחנו?

לא שותפה לפחדים שלי
קשה לשתף אותה בחששות שלי. היא לא רוצה לשמוע או פשוט מאזינה בחצי אוזן, כאילו זה לא בראש מעייניה, היא לא מבינה מה אני מודאג, הרי אנחנו מכירים אחד את השני ואיך ערב אחד קצר בחיים שאומנם עולה לנו כמו משכנתא אבל נמשך בקושי 8 שעות יכול לחסל את מי שהפכנו להיות? המחשבה הזאת, שמטרידה אותי כל כך, הופכת אצלה בראש לבלתי אפשרית ואני לא מוצא אצלה או אצל הוריי ובטח לא אצל חברי הפרועים או הממוסדים שכבר מזמן כיבו את השאלטר על תשוקה את המענה לחששות שלי והן גדלות מיום ליום, מתעצמות ככל שאנחנו מתקרבים לאירוע. אני לא רוצה ששום דבר ישתנה, אני לא רוצה להיות בעל כבוי ומסכן שמסתכל על אחרות ברחוב וחוזר לבית יבש ועגמומי ולמה בעצם זה צריך להיות ככה? מי אמר שנישואים לא משבחים ומטפחים את האהבה, הציפייה לילד משותף, הבית שנבנה שאוטוטו כבר מתחיל בבנייה, הרי יש מה לחכות, זה לא ייגמר בחתונה. נחנו נשאר מי שאנחנו ואולי אפילו נתרחב במשפחה ונהנה יותר. אני שם את החששות מתחת לכרית, מחר אקום בבוקר, אכנס לחליפה ואהיה החתן המאושר שאני רוצה להיות.