לא רוצה אחד שלוקח סיכונים

הרפתקן, כך הוא כתב בכרטיס באתר הכרויות ונדלקתי. מה לי ולהרפתקאות, השיא אליו הגעתי בחיי היה לצאת לטראק בהרי אילת, על דרום אמריקה דילגתי באלגנטיות וכשכל החברים שלי נסעו להודו או לפרו, נחתתי באוניברסיטת תל אביב ושקדתי על תואר עם הרבה אדרנלין. זו הסיבה אולי, בגלל שהייתי כזאת ילדה טובה במשך כל כך הרבה שנים, שרציתי לחיות לצד תעוזה ולא ידעתי שאני אשלם על כך ביוקר. בהתחלה אהבתי את זה שהוא הגיע על אופנוע ולקח אותי לסיבוב הראשון בחיי, אומנם בקושי נשמתי מרוב לחץ ובית החזה שלי כמעט התפוצץ כשלקיתי בהתקף לב מדומה, אבל החרדה פגה בדייט הרביעי, אהבתי את זה, את האקשן את הדם שזורם בגוף, את האופוריה כשדהרנו בכבישים או בחולות. אחר כך הגיע הטרקטורון ואתו גם קורס טיס, והבחור שלי לא הפסיק לתדלק את עצמו בריגושים. מה שהיה מגניב בהתחלה הפך למעיק ככל שהזמן עבר, ככל שהתאהבנו התחלתי לפחד שמשהו יקרה לו. התחלתי לאסוף קטעי עיתונות על אסונות ועל אנשים שהתעוזה עלתה להם בחייהם, התחלתי להתנות את הבילויים הסוערים שלו ב"תבטיח לי שתיזהר" והפכתי בעצם לאישה ההיסטרית שלצידו.


הלך רחוק בעקבות ריגושים
הוא כעס, למעשה הוא זעם, טרק דלתות, פרש להורים שלו מדי פעם, אבל המשיך לאסוף צעצועים מסוכנים מדי לטעמי ולצאת לטורנירים ולעוף בשמיים ולחשוב על האתגר הבא. יום אחד בא אליו בטענות שאני לא מספיק מרגשת אותו אם כל מה שהוא עושה זה לאסוף צעצועים אחרים ולחפש בהם את התשוקה שלו, האם אני לא מספיק מרגשת לטעמו?
כמובן שהוא הכחיש, אמר שאין קשר בין שני הדברים, שזה הריגושים שלו מחוץ לבית ויש את הריגושים שהם אני בתוך הבית. אבל כל הביטוחים שהוא עשה והפעלולים שלו והחבר'ה עם מעילי העור והג'ל בשיער לא ממש הסבו לי נחת. פחדתי וגם לפעמים כשהצטרפתי לאחד מהמסעות המטורפים שלו, קמפינג, קראוונים, ג'יפים, ואפילו טיסה אישית במטוס ששכר להוכיח לי שהוא יודע לטוס לא עבדו עלי. חשבתי שבאיזשהו שלב זה ייגמר, בתוכי אפילו קיוויתי שהוא ייפצע בצורה קלה, שמשהו ירתיע אותו, שכל התיאורים על אסונות והביטוחים עם הכוכביות על תאונות אקסטרים יעשו את שלהם, אבל הבחור היה להוט אחרי הריגוש הבא ומה שיותר מפחיד יותר משך אותו.


החרדות ניצחו
באיזשהו שלב כבר לא יכולתי להתמודד יותר עם החרדות, זה כרסם לנו את היציבות בזוגיות, כל פעם פחדתי שהוא יחשוב על צלילה או על טיפוס הרים או בנג'י או פשוט יטוס לאוסטרליה ויעשה שם משהו מסוכן בלי לספר לי. לאהוב ולהיות חרדה בו זמנית זה לא מתכון להנאה. כבר לא יכולתי, רציתי לאהוב ברוגע, בעדינות, בשקט ובשלווה, לנפוש בצימרים ולא בהרים ולא באקסטרים, בלי חופשות סקי ובלי קייקים, והבחור שלצידי לא היה בקטע הוא חיפש פרטנרית למסעות סביב העולם, לא חשב על איך שילדים יכולים לשנות את התוכניות וחתונה כרגע לא באה בחשבון כי יש לו עוד הרבה דברים שהוא רוצה להפסיק לפני, כך אמר לי והוריד את התוכניות על חתונה ומשפחה מהפרק.
בסוף נפרדנו, הוא מצא את עצמו עם איזו אתלטית שמתאמנת לטריאתלון ואני עם בחור עדין נפש שהמקסימום שהוא עושה שקשור לאקסטרים זה לרכוב על אופניים בשבת וגם אז בטיילת תל אביב ולא בהרי ירושלים. בקיצור, מין מצא את מינו ואני הבנתי שעבורי, הרפתקנות זה דבר נפלא אבל לא בחיי האהבה שלי.