אל תוציא את הכביסה המלוכלכת

 יש דברים שאני מעדיפה לשמור לעצמנו. לא תראו אותי יוצאת ומספרת לחברות על המריבות, הויכוחים והחיכוכים, על הלילות בהם ישנתי בסלון לצד הכלבה או טרקתי את הדלת ונסעתי להוריי לנקות את הראש. אני שומרת לשנינו את הרגעים האלה, יש בעיני משהו קדוש ויפה בדברים שהם רק שלנו, בתוך הזוגיות בתור זוג אוהבים. גם לנו כמו לכולם יש רגעי משבר ושאף אחד לא יכחיש שלו זה לא קרה. זוגות שלא רבים בכלל הם בעיני זוגות מלאכותיים, מתיפייפים, לרוב הם מעלימים את האבק מתחת לשטיח או אורזים את החרדות והחששות בתוך ארגזים. יום אחד  כל זה יתפוצץ להם בפנים. אי אפשר להסתיר את המציאות והאמת לנצח.
מצד שני, אני לא רצה לספר לחבר'ה שרע לנו, שפחות טוב לנו היום, שרבנו אתמול ובגלל זה לא באנו לסרט. לא כולם צריכים לדעת מה רה ואיך זה התחיל או הסתיים. אבל הוא שונה ממני. כל פיפס קטן, חריקה קלה והוא כבר בטלפון עם החבר הכי טוב שלו או אמא שלו. מילא עם החבר, אותו אני לא פוגשת ומתרגשת אבל לחשוב שאמא שלו יודעת על כל הבעיות שלנו ומביטה בי במבט מוזר ביום שישי אחרי הצלצול ההיסטרי ממנו – זה מעמיד אותי בפוזיציה מתגוננת. אני משוכנעת שאמא  שלו חושבת שאני הבחורה הרעה בסיפור, הרי לא יתכן שהבן המלאך שלה עולל משהו לא בסדר. הוא לא מבין שהיא משוחדת, שהיא מסוגלת רק לראות את הצד שלו ולהיות תמיד לטובתו ולא משנה מה. מבחינתו, זה ניקוי, לצאת ולספר ולא לשמור דברים בבטן. הוא נסחף עם הרגשות, הוא הר געש של רגשות וכשהוא מתפוצץ, כל הלכלוך יוצא החוצה. הוא חייב אוזן קשבת והוא מוצא אותה ולא משנה לו אם מדובר בפרטים אינטימיים, דיסקרטיות אצלו היא לא מושג נגיש בלקסיקון.
בפעם האחרונה הוא אפילו כתב עלי סטטוסים בפייסבוק ואנשים עשו לו לייק (ואני ראיתי את זה כאילו הם עשו לגרסא שלי של הסיפור לא אהבתי). הרגשתי נבגדת על ידו, אני מבינה שהוא טיפוס כותב, שהוא מאמין שמדובר בתרפיה, אבל יש כאן בן אדם נוסף בקשר שלא אוהב לספר לכל עולם ואשתו מה קרה או לשמוע מהם עצות.

אני שונאת שמייעצים לי על זוגיות, כאילו כל אחד היום יועץ זוגי, במיוחד החברים הרווקים שלנו שבטוחים שלהם זה לא יקרה, שכשהם יתאהבו זה לא יהיה ככה, לא יהיו מריבות והכל יהיה שושנים. לכי תסבירי להם שזה רק בראש, שאין דבר כזה קשר מושלם ושבמוקדם או במאוחר גם הקשר החזק והיציב ביותר דינו להתפורר לעיתים.

מה קרה שהחצי השני שלי  אוהב  לפטפט וזקוק לכתף תומכת? קרה שהפסקתי לספר לו דברים מחשש שהוא יחשוף אותם ברבים וילבין את פניי ברבים. הוא חשב שאני עושה לנו עוול, שבזוגיות צריך לסמוך על הצד השני שיספר רק את מה שחשוב. אבל מה שחשוב חשוב לי שיישאר בינינו ואת זה הוא לא מבין. הוא גדל במשפחה שמשתפת ומספרת ואני גדלתי במשפחה שמנסה לשמור עד שכבר אי אפשר להחזיק. אני לא הולכת ואומרת לכולם שיש לי אהבה מושלמת, שמעולם לא רבנו, להפך, אני יכולה להודות ולהסכים שאנחנו במשבר זוגי קצרצר או שרבנו עד צרחות ושבסוף הלכנו לישון במיטות נפרדות, אם ישאלו או יהיה דיון אני בהחלט אספר אבל אני לא איזום שיחה שהנושא שלה הוא "השבוע חשבנו שנלך לרבנות". יש עניינים ביני ובינו שאני רוצה להשאיר ביחד ולכן, בפעם האחרונה שהוא הלך וסיפר, לא נשארתי חייבת, כתבתי בבלוג שלי בדיוק מה אני חושבת. הוא נפגע מאוד, טען שזה לא בסדר שאני כותבת על כך בלי להזהיר אותו מראש ואז נפל לו האסימון, הוא הבין שזה מה שהוא עשה לי כל השנים וזהו, נגמר, מה  שאתה לא רוצה שזוגתך תעשה לך – אל תעשה לה. הכנסנו  את הכביסה הביתה וניקינו את המצב בינינו, יש דברים שעדיף להשאיר מאחורי דלתות סגורות.