די כבר לדחות את החתונה

מאת: עלמה

מי שראה את הסרט "עד החתונה זה יעבור" יודע שלפעמים משיכה של אירוסין עלולה לשבש את הרגשות ולקטוע את הקשר הרומנטי. ככל שמחכים יותר, כך יש יותר סיכויים שתשכחו איך הרגשתם או שתריבו על משהו מטופש ותוותרו על הכל, על כל השנים שחיכיתם ודמיינתם איך יהיה כשתתחתנו. ככה היה לי עם החבר שלי, לקח לנו שנתיים עד שהרגשנו ש"זה זה". הצעת הנישואים היתה כובשת לבבות, הוא לקח אותי למגדל אייפל ובטופ שלף טבעת מול כל כך הרבה אנשים שמחאו כפיים. הרגשתי כמו בסרט, הייתי בסחרור חושים, סיפרתי לכולם, הרצתי  את הפנטזיה בראש איך יהיה לנו מאיפה נגור ועד שמות לילדים. אבל תאריך לא היה לנו, החלטנו שנתחתן כשנחסוך קצת כסף, שנסיים את הלימודים ונמצא עבודה יציבה. כלומר, בעתיד הלא ידוע. לא חשבנו שזו בעיה, הרגשתי שמספיק לי כרגע תחושת הביטחון שנובעת מכך שיום אחד נתחתן. לא הייתי צריכה תאריך כדי להרגיש בטוחה. אבל כולם סביבי האיצו בנו, אם אין תאריך זה לא וודאי, אמרה האם הפולנייה שלי, אבל איכשהו היומנים שלנו היו כל  כך עמוסים ולא יכולנו לראות רחוק יותר, אז החלטנו שנקבע לעצמנו שתוך שנה מיום ההצעה נתחתן.
הבעיה ששכחנו כמה זמן לוקח לתכנן חתונה,  הזמנות, מציאת מקום, סדרי ישיבה, ועד מציאת אנשי מקצוע.
בינתיים, תוך כדי שאנחנו מתלבטים בינינו איך נתחתן ומתי ומה יהיה סגנון השמלה או הקונספט של האירוע, החברים שלנו התחתנו בקצב מסחרר. מצאנו את עצמנו בחתונות יפות של אנשים שהחליטו להתחתן הרבה אחרינו, שלא לקחו את הזמן. שנה הפכה לשנתיים וחצי, עד שנמאס לי לשמוע על עוד אחת שהתחתנה, כשאני הייתי אמורה  להתחתן לפני כולן.

בזמן הזה, אני חייבת להודות, צברנו כעסים ובניגוד לזוגות שרבים ריבים רגילים, אצלנו האיום של ביטול החתונה ריחף מעל הראש כל הזמן. בכל פעם שהתווכחנו, אמרתי לא אז אני לא מתחתנת אתך ובכל פעם שהוא רב איתי, הוא אמר לי תשכחי להתחתן איתי. לא עזבנו את הדירה המשותפת, לא יצאנו עם אחרים, אבל כל אחד תפס צד אחר במיטה ומילא את הרווח בכעסים וברטינות שנזרקו לחלל. מעת לעת תהיתי האם זה באמת האדם המתאים לי, אותו אחד שפגשתי באתר הכרויות אקדמאים לפני מספר שנים. בזמנו יכולתי לראות אותי כלה ורעיה ואת חיינו המשותפים כגן עדן של שונים, אבל ככל שמתחנו את הזמן, כך ראיתי את זה פחות. כאילו מרחב הראייה היטשטש וגם הרגשות התקהו.

בסופו של דבר החלטנו לא לקבוע תאריך ולהיפרד. כל אחד הלך לדרכו, ממש כמו בסרט, ופגש אנשים אחרים וכל הזמן חששתי להתחייב שאולי שוב יתבטלו לי האירוסים. המילה חתונה הרתיעה אותי, כי בפעם הקודמת שקבעתי תוכניות לחתונה התאכזבתי קשה אחרי שנים רבות מהחיים שלי שהוקדשו למישהו שבזמנו עוד לא הפך לבעלי. 

אבל ממש כמו בסרט, יצא שנפגשנו ממש במקרה בכנס של האקדמיה, אני עם מישהו והוא עם מישהי והצגנו זה את זה כמאורסים לשעבר, מה שהצחיק את כולנו. הפגישה הזאת ריגשה אותנו מחדש והיינו חייבים להיפגש אחרי. לכאורה, להעלות זיכרונות  מהעבר אבל בפועל התנשקנו וחזרנו זה לזרועות זו. לא אחרי מיליון  לבטים, חששות ודחיות, היו שני חברים לבטל אבל החלטנו שהפעם אנחנו מנסים על אמת. לא רק בצורה דמיונית. התחתנו. זה היה נפלא, אני לא מצטערת על האירוסים הארוכים ולא על הפרידה, הכל היה שווה את זה. אני רק חושבת שלא כדאי לדחות הרבה זמן משהו שהוא אמיתי.