מאת: שי, מערכת החצי השני
כל החיים שלי אני יוצא עם דרמות קווין. בנות מלודרמטיות שרק מחכות לרגע המתאים להתפרק לי מול העיניים, לצרוח כאילו אין מחר ולטרוק לי את הדלת בפנים או במקרה של אודליה, ה-בחורה הראשונה הכי דרמטית שהכרתי בחיי, על הפנים.
אבל משום מה תמיד נמשכתי לזן השחקניות, אלה שחיפשו את עצמן באור הזרקורים, יצאו לאודישנים כושלים ובסופו של דבר מצאו את עצמן מביימות – אותי !
הראשונה היתה כאמור אודליה, היה לה קטע כזה שהיא היתה עושה סצנות מהכל, כמעט לא עבר יום בו אודליה לא היתה בסרטים ממשהו שקשור אלי, פעם כאילו פזלתי לבחורה אחרת בבית הקפה ופעם לא ידעתי כיצד להניע את האוטו (הטרנטה המעצבן שלה) ופעם זו אמא שלי שקופצת לביקור ולא מספיק נחמדה אליה, לטענתה כמובן.
בקיצור אכלתי את כל הלוקשים של אודליה ומאוד בתאבון, זה ריגש אותי, זה הסעיר אותי, המירוץ אחריה ברחובות כשהיא בוכה, ההתפייסות והנשיקות שבאות אחרי וכל יום מתחיל בלי שתדע לאן היא תוביל אותך, איזה סרטים תאכל ממנה הפעם, אבל כעבור חצי שנה כנראה שנמאס לי וכל הסצנות שלה רק הפכו אותי לבן אדם כועס ובחוסר סבלנות הייתי מדדה אחריה מתחת לבניין ומנסה להחזיר אותה אלי, לחיק השפיות.
בסופו של דבר נפרדנו, יוזמה שלי, אודליה גם מזה עשתה סצנות, ניפצה כוס ליד כולם במסעדה השכונתית והודיעה לי חגיגית שאנחנו כבר לא ביחד. כאילו לא זה מה שאמרתי לה לאורך כל השיחה, אבל יצאתי משם בשלום לסנסציה הבאה של חיי ומשם לעוד אחד ועוד אחת עד שהתבייתתי על מישהי שבהכל מגיבה ב"אין בעיה ממי" או ב"כן, כפרה נשמה ממי שלי". בקיצור, החיים הטובים.
לא יכולים יותר עם הסצנות של בן הזוג אבל לא רוצים לוותר עליו בקלות?
הנה כמה טיפים מניסיוני העשיר בתחום:
לעשות סצנה בחזרה
זה נשמע קצת קטנוני, אבל לפעמים פרטנרים שאוהבים דרמות אוהבים שעושים להם דרמות בחזרה ואם גם אתם טיפוסים אמוציונאליים, אתם מוזמנים לשחק אותה כמו שאתם אוהבים, רק זכרו שלעיתים תגובות כה קיצוניות עלולות סתם להוביל לקרע ביחסים שלא ניתן לאחות אחר כך ולכן, רצוי בכל זאת שלפחות אחד מכם יגיב בשלווה כשהשני מתפרק.
להבחין בין שואו למציאות
בכל הנוגע לפרטנרים שעושים דרמות לא תמיד אפשר להבחין מתי הם בסרטים ומתי הם באמת מבואסים, כיוון שהכל אצלם בא בעוצמות גבוהות וזו הסיבה שלפחות בהתחלה חשוב לנהל אתם שיחה הגיונית, להושיב אותם ברוגע ולבדוק למה הם עושים ביג דיל ממה שכרגע קרה והדבר הכי חשוב היא לבדוק האם באופן עקבי הם נמסים לכם מול העיניים או מדובר רק בתקופות מיוחדות כמו למשל, לפני המחזור שלה, אחרי שהוא חוזר מפגישת עבודה עצבנית במיוחד, רק ליד חברים וכולי. אם מדובר ברגעים ולא בהתנהגות עקבית, אפשר לספוג או לבלום טרם ההגעה – בתקופות האלה להתנהל יותר בשלווה וברוגע ליד הפרטנר. אם מדובר בסימפטום חוזר, אפשר להבליג או להתעלם, רוב הפרטנרים שעושים סצנות בלי קהל ירימו ידיים, ירדו מבויישים מהבמה וימשיכו הלאה.
בלי הצגות
חשוב מאוד גם לנהל עם הפרטנר שיחה ולהבהיר לו שאתם לא מוכנים יותר לסבול את הסצנות שלו, כי אין כמו לשים למישהו מראה מול העיניים ולהדגים לו בדיוק איך הוא מתנהג כשהוא בסרט עם עצמו, שיחה כזו בעקביות עלולה לסייע ולהוביל לכך שהפרטנר יבין שהוא מגזין בתגובות החריפות שלו ופשוט יפסיק או בזמן אמת יצליח להשתלט על עצמו לפני שכל השכונה תשמע כמה הוא כועס עליך. ואתם? מצידכם אל תסכימו לכל דבר, לכל אחד מאיתנו יש גבול וגם אם אנחנו לפעמים מותחים עוד ועוד את החבל לטובת הפרטנר, הרי שגם לסבלנות שלנו יש קצה. הציבו לעצמכם גבול דמיוני שמבחינתכם לפרטנר אסור לחצות ואם הוא חצה, זו כעת החלטה שלכם אם להמשיך הלאה או לעבור לפרטנר הבא.