אף פעם לא מאוחר להכיר

 Late Bloomer

אולי התחלתי קצת מאוחר, אחרי שכמה חברות שלי כבר התחתנו ולכמה אפילו נולדו ילדים. אבל אצלי הכל קורה מאוחר. עשיתי טיול לחו"ל שנים אחרי הצבא, סיימתי תואר ראשון רק עכשיו לקראת גיל שלושים, ועוד לא עזבתי את הבית של ההורים.
לגבי אהבה, היא אף פעם לא בערה לי בעצמות, זאת כמובן עד שכל החברות שלי התחילו להתאהב ואחת אחת התחתנו. פתאום מצאתי את עצמי בלי נושאי שיחה ובלי חברות, הן עסוקות, בתכנונים לאירוע, בהחלפת חיתולים. הבנתי שאם אני לא אמצא אהבה אני אהיה לבד.
יום אחד, כן, ממש ככה, יום אחד פשוט קמתי בבוקר והחלטתי לחפש אהבה, חשבתי כמה קשה זה כבר יכול להיות? היה לי פה ושם דייטים, אומנם לא מוצלחים, אבל בגלל שזוגיות לא היתה עד כה בראש סדר העדיפויות שלי אפילו לא נכנסתי מזה לסרטים. פשוט זרמתי עם החיים, התרכזתי בתחביבים, העשרות, לימודים, חברות (כשעוד היו לי חברות זמינות).

לא יודעת עם מי להתחיל
עכשיו שכבר התחלתי היתה לי בעיה אחרת: הפכתי להיות בחורה מבוקשת. גיליתי שבאתר הכרויות אני לא מאלה שאף אחד לא חוזר אליהן אלא מאלה שמוצפות במיילים. המון אנשים רוצים בי וכל השנים האלה אפילו לא ידעתי. תמיד חיזרו אחרי, אבל כאמור, כל העניין לא היה בראש שלי אז נפנפתי אותם בקלילות. ואולי זה גם המשקפיים שהסרתי סופית מעל האף ושינוי התסרוקת והעובדה שאני משעשעת או לפחות יש לי כרטיס מגניב, מהסוג שכיף לקרוא, שמעביר מסר של איזו בחורה מדליקה, בא לי לפגוש אותה. פתאום הפכתי ממישהי שאין לה אף אחד למישהי שיש לה הרבה ממה לבחור ונלחצתי.
שמעו, לא קל להיות מחוזרת ויותר קשה מזה, להגיע לסצנה הזאת ממקום של אפס ניסיון ופתאום לנסות לבחור מי יהיה הראשון שיכניס אותי לעולם הזה של ההיכרויות.
הייתם צריכים לקרוא את המייל הראשון שכתבתי למישהו, הוא בטח שוחה כבר בביצה ואילו אני, רק התחלתי, לא ממש ידעתי איך לעניין אותו (למרות שהוא כבר היה מעוניין) וכשדיברנו בטלפון, הקול שלי רעד. הרגשתי כמו תלמידת תיכון שמאוהבת במורה שלה, פוחדת לאכזב וכל הזמן רק שאלתי אז אתה עדיין רוצה שניפגש? הכנסתי את כל חוסר הביטחון שבי לשיחה אחת והופתעתי לגלות, שעדיין יש לנו דייט. אבל יום לפני הדייט התחרטתי. פתאום נורא פחדתי שהוא יתאכזב ממני, שאני לא אדע מה להגיד, שזה לא יזרום או שאני יוצאת עם מישהו שבכלל לא מתאים לי והתקשרתי לבטל. אמרתי לו שאני בתקופה בעייתית ולא פירטתי.

חזרתי ובגדול
פתאום כל המבחר של בחורים שרוצים בי סימא את עיני. לא ידעתי מי הנכון בשבילי אז במקום לצאת עם כולם עשיתי הפסקה וחיכיתי ותתפלאו, זה הגיע כמו משמיים, מישהו חמוד שהצליח לתפוס את עיני במשפט קורץ במיוחד שגרם לי לחייך ובגדול.
אז יצאנו ובהתחלה הייתי מאוד מגושמת, לא פיזית אלא מבחינת השיחה, לא ידעתי איך להוביל את הדייט, איך לשלוט בעניינים, מי צריך לשלם. ככה זה כשיש חור ברזומה של הדייטים, כבר שוכחים איך זה עובד. המסקנה שלי היא שצריך לצאת לדייטים בלי לעשות הפסקות ארוכות מדי. הביטחון יורד, וקשה הרבה יותר לחזור לדייטים ולזרום. אבל הנה, כמה דייטים וחזרתי בגדול. ידעתי כבר איך להתחיל, מה לספר על עצמי (ומה לא), איך להתנהל, האם להמשיך לדייט שני או לא, למדתי לסנן מראש ולוותר על כאלה שלא היה אתם שום סיכוי ואחרי תקופת הרצה ראשונה, התחלתי ליהנות מהיציאות ואפילו מדייטים מאכזבים, מה קרה, כוס קפה אף פעם לא הזיקה לאף אחד. אני גאה שהתחלתי וגם אם מאוחר מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.