להתאהב, זה בא לי טבעי

 מאת: נגה ל

ט"ו בשבט מעלה לי מחשבות על טבע, פריחה, עצים, מתחשק לי לארוז את עצמי ולצאת לאיזו חורשה. אבל בעיקר, אני חושבת על דברים שבאים לי באופן טבעי כמו למשל, כשאני מאוהבת אני תמיד זורחת למרחקים, משהו בקול שלי משתנה ומרוח לי כל הזמן חיוך טיפשי על הפנים.
כולם ישר יודעים שאני מאוהבת, כי אני שרה להנאתי במעליות או במקלחת או סתם בוהה באוויר. כבר אמרתי, שאני פשוט זורחת.
תמיד התאהבתי בקלות, אם דברים הלכו נהדר, לא חיכיתי לשלב ההכרות העמוקה או לרגע בו אני ארגיש קרובה, פשוט התאהבתי. מישהו אמר לי פעם שאין לי חסימות, שאני פשוט נותנת לאנשים להיכנס אלי עמוק ללב ולחיים בלי התניות. זה נכון, כשאני מאוהבת אני מתמסרת ובקלילות זורמת. אולי אני רומנטיקנית חסרת תקנה אולי אני רומנטיקנית חסרת הגנה, מה שבטוח זה שבשנים האחרונות מערימים עלי קשיי התאהבות.

פעם היה קל להתאהב
פשוט מאוד. ילד הציע לילדה חברות והם הפכו לחברים או שהוא רק אתה סלואו במסיבות כיתה או פשוט כרכר סביבה עד שהוא משך את תשומת ליבה. אחר כך בצבא, התראינו פעם בכמה שבועות והיה קל יותר פשוט לחכות ואז להסתובב ביחד עד יום ראשון, מסופשבוע לסופשבוע.
אבל מאז שהתבגרנו וכל אחד החל לנהל חיים עצמאיים, האהבה מזדחלת אצלי בחיים. הבחור לא יודע אם הוא מעוניין, הוא לא מתחייב להרים טלפון, יש לו טראומות, משקעים, בחורות שבגדו בו או פזלו לאחרים. כבר לא קל לו לפזר הבטחות ואפילו על דייט שני הוא לא מדבר.
קשה לי להתאהב או לא התאהבתי מעולם, הם אומרים לי בדייטים, מתייחסים אלי כאל מישהי מוזרה כשאני אומרת אני אוהבת אותך בדייט החמישי. איך זה יתכן, את רק מכירה אותי חמישה שבועות. כאילו לאהבה יש תאריך התחלה והיא יכולה לקרות רק אחרי הרבה מאוד שבועות, חודשים או פגישות, כאילו אין כבר אהבה ממבט ראשון או אהבה מנשיקה ראשונה. מצד שני, כולם סביבי בבהלת חתונות, לחפש, למצוא, להתחתן, ללדת, להספיק ואילו אצלי בחיים,
כל הבחורים שאני פוגשת מדווחים על כוונות רציניות אבל בפועל, מתנהלים באיטיות. הם צריכים לחשוב על זה, לעבד את מה שהיה בדייט, להסיק מסקנות, לבחון דברים לעומק, נוסעים באמצע הקשר לתאילנד, לחשוב, רוצים לצאת עם אחרות כדי להבין האם הם במקום הנכון, לא מעוניינים עדיין לעבור לגור ביחד לפני שהם ירגישו שזה במקום, יש להם עוד זמן והם לא ממהרים להתאהב.

באהבה יש היגיון
אין לי מושג אם זו רק אני ואולי משהו בהתאמה בינינו, ביני לבין הפרטנרים הפוטנציאליים, אולי עוד לא הגיע מי שיתאהב בי בלהט ובתשוקה ומהר. שיחמם אותי לפני שאני מתקררת. בקצב שבו העניינים הרומנטיים מתפתחים, בזחילה איתי ולפעמים אפילו ברגרסיה, אני מתחילה לאבד את הקלילות בהתאהבות. הכל הופך לביג דיל, לתיק, למשהו לשקול ולדון בו, איך אני יכולה להתאהב מהר כשמצננים לי ככה את התשוקה? אני מחכה, שיגיע הבחור הנכון, שירגיש כמוני, שהאהבה באה לו באופן טבעי, ממש כמו לפהק כשעייפים או לחייך כששמחים. אני רוצה להתאהב בלי לחשוב על כל העניינים מהצד, אבל כנראה שזה בלתי אפשרי כי אי אפשר להתאהב בלי להפעיל את ההיגיון. הרי מדובר כאן בזוגיות, שצריך לשתול ולגדל ולטפח כל הזמן ואם אנחנו מאוהבים אבל לא מתאימים ואם התאהבנו אבל אנחנו עוד לא בשלים למגורים משותפים או למחויבות כמו חתונה? אין מה לעשות, כשמתבגרים מגלים לפעמים שאהבה לא באה בקלות, ממש כמו שאר הדברים, כמו שמבינים שהחיים מסובכים יותר ממה שחשבנו אז גם לאהבה יש את המורכבות שלה. אז אם היא לא תתפתח מהר, אז לפחות שכבר תבוא, נמאס לי לחכות.