ככה לא בונים חופה , פרק 7
הורידו את אפליקצית החצי השני
הבִיצה/פרק 7
“תהיה מוכן עוד עשרים דקות, אני אוסף אותך.” אחרי שנים אייל כבר יודע שכשאני נוקב בזמן, אני מביא כבר בחשבון את המרחק לביתו, מהירות הנסיעה, פקקים אפשריים וסיטואציות דומות בעבר.לא היה צריך לומר לאן אנחנו הולכים. זה היה ברור כשמש בצהרי אותו יום שישי - לקפה.
שישי בקפה זו מסורת ארוכת שנים. אל הפאנל מצטרפים באופן קבוע תומר הנשוי באושר, רוני הנשוי מכוח האינרציה, וחברים נוספים שאינם מגיעים בעקביות. למסורת שני מובילים - אייל ואני.
אני השורש והבסיס של קיום המפגשים האלה. מתפקד כמנהיג חברתי: מארגן, טווה, מקשר. כשאני בחו”ל או חולה, הפעילות נדחית. כשאני זמין אין סיכוי שהמפגש לא יתקיים. כמעט כל החברים, הקבועים והמתחלפים, הם חברים טובים שלי, אבל מעטים מהם חברים טובים אחד של השני (אם כי נמצאים ביחסים טובים). תפקידי ברור. אני מחויב לעצם קיומה של המסורת ולשימורה. תפקידו של אייל אחר. אייל הוא המנהיג המשימתי, וככזה הוא מחויב למטרת ההתכנסות - בריחה מצרות החיים לשעתיים–שלוש של הנאה איכותית. אייל הוא המנוע, הלב, המנחה והעוגן של המפגשים. אחראי לתוכן ומופקד על האווירה, על הכיף ועל הצחוק. אנשים מגיעים במיוחד בשבילו. עוזבים בית, חברה, אישה וילדים. “רגע, אייל בא?” הם שואלים אותי בטלפון. “כן,” אני עונה. “אוקיי, אז שווה לריב איתה. אני מגיע,” מגיעה התשובה.
מאז ומתמיד היה לאייל הכישרון לרתק את הסובבים. בערבי קריוקי הוא לוקח את המיקרופון, ומעמיד את המנחה בצל למשך הערב. רק במסיבה בשבוע שעבר בחצר של וילה מפוארת, התיישבו סביבו חמש בחורות להרצאה בנושא מיניות האישה והשפעותיה על הגבר המודרני... למתבונן מהצד נראָה שעדת מאמינות פעורת עיניים התקבצה סביב גורו כריזמטי.
הגענו לבית הקפה. תומר כבר היה שם עם גדי, חבר טוב נוסף ורווק. העפתי מבט על הסובבים. כל האיכסה של תל אביב התקבצה ובאה כהרגלה. הנה הזין שמחנה את המרצדס הפתוחה שלו על המדרכה שני מטר מבית הקפה. סביר להניח שנקנתה בליסינג, ובלילה שהוא מכבה את האור, הוא מסתובב במיטה כמו שווארמה, מתקשה להירדם במחשבות איך ישלם עליה. חשבתי לעצמי שגם אם הייתי עשיר כקורח לא הייתי קונה אוטו מסוג כזה, וגם אם הייתי קונה הייתי מחנה אותו רחוק מעין כול.
והנה חננאל בן יוכיאל, אותו חננה שמדבר עם שתי בחורות וצועק, מתאמץ שכל האזור ידע כמה הוא תותח, צוחק בהגזמה, לא שם לב שהבדיחה היא עליו. ובצד שמאל, ה”פוזאי” - טונה ג’ל על הראש, משקפיים גם בצל, נשען על עמוד, נראה כאילו ביימו לו את העמידה, משקיף, בוחן, כאילו בודק מי המאושרת שתעלה בחכה, יודע במסתרי לבו שאין לו אומץ לגשת גם אם תהיה לבד. ולא רחוק ממנו - ה”גאון”. יושב לו עם לפטופ על בירה, מנסה לשוות לעצמו מראה רציני, מתעמק, מרוכז, אולי מישהי תשתף פעולה עם התרמית. ומולו מתיישבים חבורת “שישים פלוס” מזילי הריר ונוטפי הזימה. מעירים, מציקים, מתכחשים לגיל שלא יחזור לעולם.
והנה מתקרבת ה”מתוקתקת”: גולף חדשה, משקפיים אופנתיים, תיק באלף דולר, נייד בגודל זית, מרגריטה ביד אחת וסיגריה בשנייה, עוד מעט תשב ארבע שעות על הפוך, אבל אם הופכים אותה אין אפילו צליל מתכת. מי שמסתכל לעומק יודע את האמת: גרה אצל ההורים בחדר בגודל שכולאים שבוי, חיה את השקר.
וכהרגלה בקודש מגיעה גם זאת שרואים אותה בכל מקום - ה”הומלסית”. ברים, מועדונים, בתי קפה, פתיחות, סגירות, מסיבות. תכף אייל יפנה אליה ויגיד, “שבי בבית פעם אחת, שימי פיג’מה, תקראי ספר.”
ואחריה משתרכות ה”ארבע בשקל מי אמר אני ולא קיבל”. חבורת בנות שמגיעות למתחם רק כי זה נותן להן תחושת שווי, מרגישות לא ממש שייכות, מרוחות במוס שיער שלאחר מגע גם פוליש וקס לא יוריד אותו. ואחריהן צועדת הרמאית, הנוכלת. איפור נכון, חזיית פוש–אפ, ג’ינס צמודים על עור רופס, לבוש מפתה. מבטי זימה נועצים בה אלה שלא מבינים שאם יקומו איתה בבוקר יחשבו שהם נמצאים עם מישהו אחר.
והנה זאת שזיהתה את חברתה, מחבקת ומנשקת אותה כאילו הרגע מצאה את אחותה האובדת, ובלב מפטירה, “חתיכת זונה.” והחברה, משתפת פעולה בפשע שבו כולם יודעים שכולם אשמים, מוסיפה כולה זורחת, “וואו, את נראית ממש טוב.”
לכולם מכנה משותף. הזיוף, המרמה והעמדת הפנים. כולם בסרט, משמשים שחקנים וצופים בו–זמנית. הנה היא במלוא תפארתה, ביב הביבים, הביצה.
מתוך "ככה לא בונים חופה" ספרו של טל בניה
ניתן לשלוח תגובות ל- talbenaya@012.net.il
*מבצע יחודי ללקוחות קמפוסכרט של ישראכרט, הספר "ככה לא בונים חופה" במחיר
מוזל של 59 ש"ח במקום 78 ש"ח
*מימוש ההטבה ברשת צומת ספרים כנגד מסירת הקופון שנשלח ללקוחות קמפוסכרט בהודעת החיוב החודשית.
*תוקף המבצע עד 15.10.07
0