מחאה, הגיע זמן לאהבה

 מאת: תמר

הייתי צינית, כל דייט הגעתי עם הקטנוניות שבי. משהו בי לא היה מוכן לקבל מישהו חדש לתוך החים וכבר מזמן הפסקתי להאמין באהבה.
זה קרה ממש מזמן, שנים עברו מאז, אבל כשמישהו סוחט לך את הלב עד לטיפות האחרונות, אתה נשבר ונעשה קודר, חשוך מרפא.
תנו לי לתאר לכם איך נראיתי אחרי אהבה נכזבת: הפנים המחייכות שלי הפכו לכועסות, השמחה שבי נמוגה, נעשיתי זועפת וממורמרת. מכירים את אלה שמתחתנות ומישהו צריך להגיד להן משהו רע? כזאת הייתי.
כמעט בת 30, ומאוד מאוד ממורמרת, לא שותפה לשמחה של אף חברה שעומדת להתחתן או עתידה ללדת, משביתת שמחות, כך קראו לי, בהתחלה מאחורי הגב וכשהפכתי לבלתי נסבלת – ישירות בפניי.
באיזשהו שלב מרוב שהייתי האני המעצבנת, החברות התרחקו, הפסיקו להזמין אותי למסיבות, אף אחד לא חפץ בחברתי וכל מה שנותר לי היו הספרים, העולם הפנימי והדמיונות שלי על האהוב שעזב. עקבתי אחריו באינטרנט, השתוקקתי לראות אותו שוב, קראתי שהוא מאושר, ראיתי שהוא התחתן. הבנתי שהעתיד שתכננו ביחד לעולם לא יקרה, הוא של מישהי אחרת.
כשגיליתי שזה סופי, שהוא כבר לא שלי, כמעט התמוטטתי אבל לא נכנסתי לדיכאון, הייתי פשוט כעוסה. כל כך הרבה זעם שאגרתי הצליח להתפרץ בשנייה על אנשים חסרי אונים, שרצו לסייע לי, לעודד, לקחת אותי לבילוי, על ההורים שלי שכל מה שרצו זה לפנק ולחבק, רק שאצא מהסרט הרע אליו נכנסתי. אבל האורות כבו עלי, הרגשתי שאני הופכת למישהי שלא אהבתי להיות.
קלטתי איך מיום ליום נרתעים ממני, מהנוכחות הזועפת שלי, מהפנים החמוצות, היופי שלי דחה לפתע בחורים. כבר לא הייתי קורנת וזוהרת, הייתי אני הרעה, המעצבנת, התווים החינניים שבי הפכו לנוקשים וגם שכבר מישהו היה מעוניין, דחיתי אותו בכוח.

איבדתי את האמון באהבה

חשבתי שאין סיכוי שאתאהב. אתם יודעים איך זה מרגיש? כמו חלל אפל ולא רואים את האור. אתה הולך בחשיכה, מגשש ולא מוצא מישהו שירים אותך. הייתי סוג של מרוסקת. כלפי חוץ, תיפקדתי אבל מבפנים, התמוטטתי. בסוף הגעתי לפסיכולוג, לא היה מנוס מלדבר עם מישהו קשוב על מה שעובר עלי ואני, הגעתי אליו עם רגל אחת בחוץ, מנסה לרצות את הוריי, התחלתי להיפתח. הוא גירד ממני את השכבות שעטיתי על עצמי כשכפ"ץ מגן, הוציא ממני את הטוב שכבר שכחתי שהיה בי, את השאיפות, את האמונה שהכל יכול להיות אחרת. חשבתי שאף אחד יותר לא יאהב אותי וגיליתי שהכל זה בראש שלי. אני יפה, מוצלחת, נעימה, יש בי הרבה מה לתת ואני יכולה לאהוב שוב ושוב.
זה מדהים איך טיפול פסיכולוגי עם מטפל נכון יכול לפעמים לשנות דברים, להחיות נשמה אבודה, לאחות לב שבור. יצאתי לדרך, רציתי למצוא אהבה, מחיתי על מי שהייתי.
העולם הישן שחוויתי נעלם כלא היה. לא יצאתי עם שלטים לרחובות, פשוט שלפתי את עצמי מהתהומות. התחלתי לצאת לדייטים, באתי בגישה טובה והסתנוורתי מכמה שהגישה השונה עשתה את כל ההבדל. פתאום אנשים התמגנטו עלי, רצו אותי, בכלל לא ראו את מה שאני ראיתי בעצמי עד לפני שנה. המחאה בחוץ בה אני תומכת בלב שלם מזכירה לי איך אני הייתי צריכה לצאת ולצעוק עד שהתחלתי לשנות. זה התחיל בקטן, אבל בסוף פרצתי החוצה ואני גאה בעצמי ועכשיו אני יודעת שזה אפשרי לאהוב, לרצות יותר, לא להסכים למצב הקיים ולא משנה איך הגענו לשם.