כן, יש לי חרדת נטישה

אל תעזבי אותי, אני מתחנן, מושפל עד עמקי נשמתי עם דמעות בעיניים אני רץ לחדר המדרגות, יוצא אחריה, כשהיא גוררת מזוודת טרולי קטנה מדרגה אחר מדרגה. כמה שכנים יצאו לפתח הדלת להביט בנו, שני נאהבים שנחתכים לשניים. אני מבויש, אבל בשביל האהבה אני מוכן לרוץ קדימה.
מאז שטסה לחו"ל לסיים דוקטורט ועזבה אותי לאנחות לטובת מאסטרנט שמצא חן בעיניה כולל אזרחות אמריקאית וחשתי מה הוא טעמה הצורב של הבגידה, אני חרד.
ליום בו כל אחת מהבנות אליהן התקרבתי תגיד לי שהיא נוסעת, עוזבת, פגשה מישהו אחר, לא מעוניינת בי. כל חיי הייתי נאהב וחשבתי שאדע להתמודד בגבורה עם מי שתפנה לי את הגב, אבל בשרי למדתי, שכשאתה מוקף חום ואהבה אתה לא יודע איך זה בחוץ. כמה הקרירות והמרחק עושים את שלהם ומישהו אחר לא אוהב אותך בהכרח כמו שאמא שלך מחבקת ואומרת שתעשה הכל בשבילך.

רק שתחזור כבר
עכשיו שהיא נוסעת לסמינר, אני משביע אותה שהיא חוזרת, שהיא לא מתאהבת לי באף אחד אחר. אם הייתי יכול (או מוזמן) הייתי בא בעצמי ומוודא שזה מה שיקרה, שהיא חוזרת ישר אלי להצעת הנישואין ולתוכניות החתונה וששום גבר בעולם לא ישים עליה אצבע. אבל היא צריכה ללמד אותי להתמודד עם הפחדים והדאגות ותסריטי האימה שמשתוללים לי בראש ועם הזיעה הקרה שנוטפת לי מהמצח ישירות על הבטן כשאני קם בלילה כי הרגשתי שאולי שם, בבוסטון, היא מכורבלת עם עלם חמודות. האובססיה שלי כבר שלחה אותי לפסיכולוג, למדתי להפנים שלא כל אחת חייבת לי משהו גם אם אני תלותי או חרד ושעלי להשתלט על עצמי. ברוב המקרים, אני מצליח לכבוש את יצר הדאגה, מנדף מחשבות ואנרגיות שליליות או לא טורח להסביר לה כמה אני חרד שהיא תתאהב במישהו אחר. החרדה שלך רק תרחיק אותה, אמר לי הפסיכולוג בתבונה והמשכתי לשנן את המשפט הזה שוב ושוב לפני שחילצתי ממנה הבטחה נוספת שהיא שבה לזרועותיי כאילו לא עברו 3 שבועות של סמינר וטיול לפני החתונה עם חברות.

כבר לא דואג מאמריקה
אני חייב להודות ששלושת השבועות שהיא לא היתה היו הארוכים בחיי, אכלתי קופסאות שימורים, בקושי ישנתי, בהיתי בחיים, בצג המחשב במשרד, חיכיתי כל יום לעוד טלפון, חושש לשמוע סוג של ריחוק בקולה או התלהבות ממישהו שהוא לא אני. כמו הקודמת, אמריקה נראתה לי ארץ רעה וזדונים שתיקח אותה ממני.
אבל היא שבה ומשהו בי נשבר, כאילו החרדה נשרה ממני, התמודדתי עם הפחד הכי גדול שלי – נסיעה של אהובתי לחו"ל וחזרתה לחיקי, כשהיא מאוהבת ומתגעגעת יותר מתמיד.
פתאום שחררתי, בכיתי ומאז אני מסתובב בתחושה של פאן אדיר בתוכי. היא נוסעת שוב ואני לא חרד, יש לנו טבעת אירוסין, החתונה אוטוטו בפתח, עוד סמינר ועוד סמינר והיא סיימה את מחובותיה האקדמיות וההרצאות עליהן התחייבה ואני מאושר, בהיי ממש, אני לא דואג, שום חרדה ולו קטנה לא מציפה אותי. פה ושם אני חושב על מה שהיה ואיך הרגשתי וזה נראה לי אמיתי אבל כל כך מגוחך. אולי ככה זה כשמודעים ובטוחים באהבה שלכם, החרדות כבר לא משנות.