הכי קשה להיפרד כשגרים ביחד

כל פרידה היא קשה, משאירה אחריה טעם רע בפה, מועקה וגעגוע. בכל פרידה שהיתה לי סחבתי את הכעס ואת העצב זמן רב, על זה השקעתי וזה לא עבד או על זה שנפרד בלי לבקש סליחה או פשוט כי מצאתי את עצמי במצב ההתחלתי של הבדידות. לחזור שוב על כל המסלול של פגישה באתר הכרויות אקדמאים, חיזור מרומז, חיזור גלוי, בדיקה של האם אנחנו מתאימים, אותו סרט רק השחקנים מתחלפים.

אבל הפרידה האחרונה היתה שונה מכל פרידה שהכרתי. היא היתה קשה יותר ומורכבת לא רק רגשית גם לוגיסטית. עברנו לגור ביחד. כשאנשים עוברים לגור ביחד בגיל שלנו כולם בטוחים שזה אוטוטו חתונה, הרי יש לי חברות שדילגו על השלב הזה בכלל ואחרי שהכירו באתר הכרויות אקדמאים כבר התחתנו בלי אפילו לנסות אם הם מסתדרים תחת קורת גג אחת.

לא כדאי לעבוד באותו בית
אבל אני התעקשתי, משהו בי אותת שצריך לעבור אבולוציה מסוימת במערכת יחסים כדי להחליט אם זה מתאים או לא וכנראה שצדקתי, כי המגורים ביחד הם אלה קבעו או אולי לא, אולי גרנו יחד יותר מדי זמן והצלחנו להתרחק במקום להתקרב. כשעברנו לגור ביחד הכל היה פנטסטי, הלכנו יחד לאיקאה והתענגנו על כל הרכבת שידה, קפצנו על המיטה כמו ילדים ובחרנו כוס-כוס את הספלים שייכנסו למטבח, זו היתה הדירה הראשונה של שנינו של ביחד. כל אחד מאיתנו גר שנים רבות לבד או עם שותפים אבל אף פעם לא עם מישהו או מישהי, אולי זה היה הקושי.
אחרי כל כך הרבה שנים בהם חיים לבד קשה לוותר על הפרטיות או לחלוק ולהפוך את הלבד לביחד שמח ומאושר. הכל התחיל מזה ששנינו עובדים בבית ובחרנו לעבוד כל אחד בחדר אחר, הוא במרפסת אחת ואני במרפסת שהוסבה לחדר עבודה ובינינו חדר שינה גדול וסלון קטן. חשבנו שכך נחלק את עצמינו בדירה אחת, שלכל אחד מאיתנו יהיה ספייס משל עצמו.
הטעות הגדולה היתה שהצבנו בין עצמינו קיר. אז נכון שבהתחלה קמנו מהכסא מעת לעת, מכינים תה או קפה אחד לשני, מבקרים בחדרי העבודה או נהנים לנהל סמול טוק מול המחשב. אבל מתישהו התחלנו להתעצל, קמים עם פיג'מה ישר מחדר השינה לחדר העבודה, בקושי נפגשים יום שלם וגם בערב חולפים זה על פניה של זו בעייפות, אחרי יום עבודה שלם ולא משנה שלא יצאנו מהבית והיינו ביחד באותו מרחב, נראה כאילו היינו כל הזמן ביחד. הביחד התיש אותנו, הקירבה הפיזית גרמה לריחוק הרגשי. לא היה מרגש לפגוש בו ליד השירותים או במטבח, זה הפך לסוג של סבל,לפעמים אחד מאיתנו יצא לעבוד בבית קפה רק כדי לחוש את ההתרגשות בחזרה הביתה לחיק אהובתו.

מי עוזב? מי נשאר?
כשגבר השעמום והתסכול והמועקה והתחלנו לריב על דברים שלא קשורים לכלום, ממש זוטות וידענו שאנחנו רבים על כלום וטוחנים מים ובכל זאת המשכנו לריב במיומנות רבה, מתישהו הבנו שזה לא ילך. לא יעזור שאחד מאיתנו ילך ללון אצל חברים או אצל בית ההורים (בגילנו זה בכלל לא סביר), החלטנו לפרק את הקשר וגם את הבית. זה היה קשה. לתאם שכשהסבלים שלי באים הוא לא נמצא, לא התחשק לי לראות אותו שם בין הרהיטים, היה גם קשה לבחור מה נשאר אצלי ומה אצלו היות וקנינו את כל הרכוש ביחד מתוך מחשבה שזה יהיה שלנו גם בעתיד, היה קשה גם לחזור אחורה לדירה ריקה שהיא של לבד בלי עתיד שאתה רוצה לבנות עם מישהו שאתה אוהב. היה עצוב, בודד ובעיקר מייגע, במיוחד כשהבנתי שהוא רק עשה את עצמו שהוא עוזב את הדירה שלנו ובסוף נשאר שם, תולה בה ציפיות להתחדשות עם מישהי אחרת. בפעם הבאה שאני שוכרת עם מישהו דירה אני מקווה שזה יהיה לנצח.

$$btnreg$