קשה להם לראות אותי רווקה

זה התחיל באמא שלי שאמרה אולי אל תבואי הפעם לארוחה המשפחתית בתירוץ שיהיו המון ילדים ואני בטח לא אמצא את עצמי והמשיך בחברה שהתחתנה ועשתה ערב זוגות וסיפרה לי בביישנות שהיא היתה שמחה שאבוא, אבל בעצם זה לא ממש מתאים.
מכל כיוון הרגשתי מוזנחת. מצד אחד, לחברות הנשואות שלי נוח שיש להן חברה טובה רווקה כמוני, שתמיד פנויה, שמפנקת את הילדים שלהם, שיוצאת אתן למסעות וסופגת את הקיטורים על הבעל והילדים ומצד שני, הן מתעניינות בעיקר בעצמן ופחות בי. כשאני מספרת על דייטים או על הלבד, הן כאילו לא רוצות לשמוע, אומרות לי שכשאני אמצא מישהו זה לא יהיה חשוב או גוערות בי כבר למצוא מישהו. כאילו שכחו את כל התסכולים שחלקנו ביחד כשהן היו רווקות.
ההורים שלי לא יותר טוב מהן. דואגים להזכיר לי כל הזמן שאני רווקה, שאני לבד, שהם לא יודעים כבר למה ומדוע כל אחד שמכירים לי אני פוסלת מראש. לא פלא שתפסתי מהם מרחק, עברתי לדירה קטנה באזור השרון כשההורים שלי בתל אביב, במקום שזה יהיה הפוך. מצאתי את השקט במקום שלא מכיר אותי, מוקף אומנם זוגות צעירים וילדים, אבל לפחות שם אני יוצאת דופן מראש ולא אכזבה. 

ככה אני מרגישה, אכזבה
חברות שלי מאוכזבות ממני כי הן חושבות שאני לא מתאמצת מספיק, ההורים שלי מאוכזבים ממני כי אני בת יחידה והם בינתיים לא רואים ממני ילדים ואני מאוכזבת מעצמי על כך שאני לא מספיק חזקה ומחפשת אישור או תמיכה אצל אנשים שלא יכולים או מעוניינים לתת לי תמיכה. בעבודה זה אותו סיפור: אני עובדת בחברת הייטק בה הרוב כבר נשואים ואני הרווקה היחידה, מילא הייתי רווקה עליזה, אבל לאחרונה טוענים שאני סתם ממורמרת ואיך לא אהיה. כשכולם סביבך שופעים סיפורים על לידות והאכלת תינוקות או ימי כיף משפחתיים בלונה פארק וכל מה שיש לי לספר זה איזה ספר מתח משובח קראתי בשישי בערב. הם לא רואים בי בת זוג לשיחה, לא מתחברים אלי וגם לא מוצאים בי את ההנאה שהם חשבו שיש בחיי רווקות. אני הרווקה המזדקנת של העבודה, אומנם עוד לא נגעתי ב-35, אבל נפלתי בסביבה שהיא נשואה, ממוסדת, נורמטיבית. באיזשהו שלב התחלתי לחפש חברות חדשות, רווקות כמוני, אבל היה לי קשה אתן. כאילו את הפגמים שהסביבה שלי מוצאת בי – ראיתי בהן. אצל כל אחת מצאתי סיבה טובה למה היא רווקה והן היו אנמיות מדי בשבילי ומתוסבכות מדי, כל הדברים שבטח חברותיי מהילדות או הוריי ראו בי, כסיבה מדוע אינני מתחתנת, מצאתי בהם.
 
לא משנה מה יהיה, הם לא מרוצים
נפלתי בין הכיסאות, לא מחוברת לסצנה של הרווקות שמתמרמרות ולא מחוברת לסצנה של התפוסים ובאמצע, כל מיני דייטים משעממים בלי יותר מדי הברקות עד שסוף סוף הגיע מישהו. הוא לא היה חלום חיי, לא נראה כמו אותו אדם שחשבתי שישבה את ליבי, בהתחלה גם הרגשתי שאני עושה לו טובה שאני בכלל בקשר אתו אבל שנינו חלקנו בדיחות על נשואים ומצאנו את עצמנו מתנחמים זה בזו כשכולם יושבים לארוחות משפחתיות בחגים ובאיזשהו שלב, התאהבנו.
היה לי מוזר לצאת מהפוזיציה של הרווקה שמרחמים עליה אבל מה שבטוח, כל האחרים קיבלו את זה בצורה הרבה יותר מוזרה ממני: כאילו, מה כבר לא תהיי רווקה, כבר לא תספרי לנו על דייטים? כאילו כל הזמן הם רק רצו שאשאר רווקה ואשעשע אותם וכשהפכתי לתפוסה, משהו בקשר ביננו השתנה. ככה גיליתי שאנשים לא מרוצים אף פעם לא כשהם רווקים ולא כשהם תפוסים, אבל אחרי כמה ניסיונות לכאן ולכאן אני בהחלט יכולה להגיד בלב שלם שעדיף להיות תפוסה, אולי החברות שלי לא מרוצות מהסטטוס שלי וההורים לא הכי מרוצים מבחירת החצי השני שלי, אבל הוא ואני מרוצים וזה מה שחשוב.