אני בחורה תלותית, מה יהיה איתי

יום העצמאות מפחיד אותי נורא. כל חיי הייתי תלותית, נצמדתי למי שהוא כוחני או דומיננטי. בין אם זה להורים שלי שכבר מגיל מאוד קטן זיהו שאני, הבת הצעירה שלהם, חלשלושה ביחס ליתר האחים שאימצו אותי לחיקם, לוקחים אותם איתי לטיולים, ארוחות, פותרים עבורי בעיות כדי שלא אצטרך להתמודד עם קונפליקטים מורכבים. תוך כדי אלה היו חברות בשכבה, אהבתי להיות הצל של מלכת הכיתה, הרגשתי בטוחה בשוליים, פחדתי להיות בפרונט. כשהתבגרתי הבנתי שזה קצת פתטי לסמוך על ההורים שלי שיחליטו עבורי היכן ללמוד, מה ללמוד, היכן לגור (כמובן שהם לא רצו שאצא מהבית כי לא סמכו עלי וגם פחדו שלא אסתדר בעבודה), וניסיתי בכוח רב לעמוד על שלי אבל כל פעם מחדש, העדפתי לזחול בחזרה לאזור הנוחות. לבית ההורים, לחברות שמספרות לי כמה נפלא היה להן בדייטים בעודי מפנטזת על דייט משל עצמי, התחבאתי מהעולם, חרדתי מפניו.
אחר כך עברתי סוג של טיפול פסיכולוגי ששחרר אצלי כמה וכמה הגנות וחסימות ויכולתי להסתכל לאנשים בעיניים בלי למצמץ. במיוחד התמודדתי מול ההורים שלי שניסו להחזיר אותי למקום האהוב עליהם בתור הבת שצריכה אותם, שגרה אתם, שהיא לגמרי שלהם בניגוד לאחיי שפרשו כנפיים הן מהבית וחלק מהמדינה ולא נתנו להוריי להתערב בשום החלטה שעשו בחייהם.
שכרתי דירה, מצאתי עבודה ואפילו כמה חברות שוות לי, כדי שאוכל, לראשונה בחיי, להרגיש שהכוח בידיים שלי. לא ידעתי שכשאכנס למערכות יחסים, תחזור התלות לשלוט בי. זה החל בדברים קטנים, הצורך לדעת תמיד איפה הוא ולפחד שאולי הוא עם מישהי אחרת. אפילו בדייטים ראשונים עם בחורים שזה עתה הכרתי רציתי לדעת אם אני בסדר בשבילו, לקבל אישור שכן, לוודא שהוא לא יוצא במקביל עם אחרות, לפחד שאולי הוא כן.

גרמתי לו לשנוא אותי
כשכבר נכנסתי לזוגיות שנראתה כארוכת טווח, גיליתי שאני מונעת מבעדו להתפתח. למשל, בנסיעות עבודה לחו"ל, לא הרשתי לו להמריא לאף מקום וכשהוא כבר התעקש שכן, הרי זו לא בקשה אלא דרישה ומחויבות מהעבודה, ליוויתי אותו דומעת לשדה התעופה ו מינימום חמש פעמים ביום התקשרתי לבדוק איפה הוא, אם הוא בסדר, אומרת לו שאני לגמרי לא יכולה בלעדיו, נאחזת ונזקקת, כפי שהורגלתי כל חיי. ידעתי שהתלות הזה, החוסר עצמאות שלי, תיצור בינינו פער ולא ידעתי שהוא יהיה בלתי ניתן לגישור. מרוב תלותיות, לא מרשה לו לצאת עם חברים, לא מרשה לו בלעדיי, התרחקנו, הוא כעס עלי, האשים אותי שאני חונקת אותו ומונעת ממנו את החופש והחירות שהוא כה אהב. במקום להבין כמה אני אוהבת אותו, הוא לא רצה בי יותר, גרמתי לו לשנוא אותי.
אחרי כמה וכמה קשרים כאלה, הבנתי שאני טועה, שזו לא הדרך, אני שצריכה להחזיק בעצמי חזק ולא להיכנע לפחדים ולתלות של עצמי, שאני יכולה לסמוך על עצמי, שאני חייבת להיות עצמאית, שאי אפשר כל פעם לדחוף את עצמי ולהכריח את כולם לחיות לפי התנאים שלי. ברגע שהבנתי את זה, הפסקתי לפחד, התחלתי לסגל לעצמי מנהגים של אם הבחור עסוק – אז גם אני עסוקה וכשיש לי חיים משלי, פתאום הבחורים שיצאתי אתם נורא רצו להיות אתי אבל אני לא נתתי להם להחזיר אותי בחזרה לתלות הנוחה לי. יום העצמאות עדיין משרה עלי חוסר ביטחון, התמודדות עם הפחדים, כל יום עצמאות אני בטוחנת את עצמי כמה באמת אני עצמאית, אבל מה שבטוח זה שעשיתי כברת דרך גדולה באהבה ולכם, אני יכולה להגיד, לא משנה כמה אהבה חשובה אל תהיו תלותיים, זה מוציא את הפאן מהאהבה.