שנינו עולמות שונים

מאת: שגית שמאמינה באהבה

בהתחלה הוא טען שהוא מתקרב לדת, מגשש, ככה לאט לאט. הרי יש לו שורשים, המשפחה הולכת כל שישי לבית הכנסת ובשבת שומרים, ולא מדליקים טלוויזיה ולא נוסעים. אבל כשרק התחלנו כל זה היה רחוק מאיתנו, לא דמיינתי שיום יבוא והוא יבקש ממני ללכת למקווה. היה כתוב באתר הכרויות אקדמאים שהוא חילוני וכשפגשתי אותו לא היה סממן לשומר מצוות, נסענו יחד לטיולי סופ"ש בכנרת, ראינו סרטים כל שבת, מדי פעם הוא נזכר שמתחשק לו להדליק נרות ועשינו יחד קבלת שבת. אבל כאן זה נגמר ואני האתיאיסטית לא חשבתי לרגע שמשהו עומד להשתנות. כשנכנסים למערכת יחסים, כך אמרו לי, יש לדעת מראש שברגע שאתה הולך להיות עם בן אדם הרבה מאוד שנים – יהיו שינויים. מי שהוא ככה היום יכול להיות מחר אחרת לגמרי. ובמקרה הזה, מי שאמר לי את זה, צדק ובגדול.

פתאום הוא השתנה
סבתא שלו נפטרה והאירוע המשמעותי הזה היפך אצלו הכל, הוא לקח דברים קשה והחל להתחזק בדת. בהתחלה ביקורים תכופים יותר בבית כנסת אחרי זה כיפה ותפילין ושבתות שהוא לא מדליק טלוויזיה ולא מוכן לנסוע אתי. הרגשתי כאילו שמו לי את החיים על הולד, כאילו החבר הכי טוב שלי נעלם. עוד לא היו בשלב הזה וויכוחים על דת או כפייה מצידו, הוא לא אמר לי תפסיקי ואל תראי טלוויזיה או אל תיסעי לאף מקום, הוא נתן לי יד חופשית לחיות את חיי או כמו שאמר "איש איש באמונתו יחיה". אבל כשהפרטנר שלך, האדם שכה קרוב לך, שעד כה עשיתם הכל ביחד, הולך ומתרחק אל תוך האמונה ומתפלסף ומראה לך מראות מקום ומסביר לך דברים שלא ממש נשמעים לך (כי את רואה דברים אחרת) זה משנה את הקשר מקצה לקצה.
התרגלת אליו, טיילתם, ראיתם סרטים, שום דבר לא עמד ביניכם, לא פוליטיקה ולא השקפות עולם ופתאום, הוא רואה דברים לגמרי אחרת, לכל דבר יש הסבר ולפתע הוא לא מוכן לגעת בי עד שנתחתן. זה תנאי. במקום הצעת נישואין רומנטית קבלתי אולטימטום או שמתחתנים או שלא נוגעים ולמישהי שהיתה מחבקת את אהובה כל ערב במשך שנתיים ונרדמת בזרועותיו, הגזרה הזאת היתה כמו חורבן משמיים. היה לי קשה, ברחתי, הייתי חייבת לנשום אוויר חילוני בקיבוץ ממנו באתי. אתם יודעים מה זה קיבוצניקית בלי אמונה עם גבר מאמין? אף אחד לא האמין. שאנחנו שורדים, שאנחנו אוהבים, שיש לנו סיכוי או עתיד משותף.

לא רציתי לחזור בתשובה
ההורים שלי אמרו לי בעדינות לברוח, שאולי שווה לי להתרחק כי אחר כך יהיה מאוחר מדי. לנגד עיניהם הם ראו אותי עוברת לבני ברק או למאה שערים, לא דורכת אצלם בבית, הם פחדו שהוא ייקח מהם את הבת הקטנה. אבל אני ידעתי שאלה לא החיים שאני רוצה לעצמי ומצד שני פחדתי שהוא ילך לי לאיבוד ומעל הכל, לא הייתי מוכנה לוותר עליו ולא משנה לאיזו סכנה אני מכניסה את עצמי.
אז התחתנו, כי אהבתי אותו ולא בכפייה ואחר כך הגיע המקווה ועוד היטלים והילדים והלחץ שלו שיכירו את הדת אבל מצד שני, החיים הם עלי מנוחות, הוא לא כופה שום דבר ורק מציע ובשבתות למדנו ליהנות ביחד גם בלי טלוויזיה או אוכל חם מהתנור. אם מישהו היה אומר לי את זה כשרק נפגשנו באתר הכרויות אקדמאים שכך יהיה, הייתי אומרת לו שאין סיכוי שאני יוצאת עם בחור כזה בטח שלא מתחתנת אתו אבל בחיים יש הפתעות ואחרי שכבר מוצאים האהבה לא תמיד רוצים לוותר עליה.