אם נתחתן - אני אהיה לבד

מאת: אירית

תמיד רציתי להיות בזוגיות, כמהתי לקשר רומנטי כמו של ההורים שלי, מסביבי ראיתי רק זוגות אוהבים וחלמתי להיות חלק מהחבורה המאושרת של יד ביד. לרוע המזל, החיים לקחו אותי לכיוון אחר, מערכות יחסים שלא הבשילו למגורים משותפים ובוודאי שלא לחתונה. באיזשהו שלב הפכתי לנואשת, שאלתי את כל מי שפגשתי אם יש לו מישהו להכיר לי עד שנכנסתי לאתר הכרויות אקדמאים וגיליתי עולם ומלואו. אינסוף אפשרויות, אבל גם בים הנפלא הזה בו שוחים דגים בכל הסגנונות ולכל הכיוונים, התאהבתי – יש יאמרו – בדג הלא נכון.

לבד או ביחד
על פניו נראה שאנחנו מושלמים זה לזו, אותם תחומי עניין, בעלי רקע דומה, הפגישות עברו כמו קסם, התשוקה היתה באוויר ואני הייתי בעננים עד שגיליתי שבעצם בן הזוג שלי עובד כל הזמן. גם כשהיינו ביחד הוא התחבר ללפ טופ, חלק מהפגישות בוטלו בגלל ישיבות דחופות, העומס של עסק משפחתי גדול שרק תפס תאוצה כבש אותי בהתחלה, סוג של אימפריה קטנה, חלום שהתגשם, בן זוג שמרוצה וחי ונושם את העבודה שלו, אבל אז הבנתי שהכל היה עניין של אופוריה. בהילה האופטימית הזאת לא ראיתי כמה הוא מכור ומשועבד לעבודתו ולא יעזור כלום, לא תחנונים ולא אולטימאטומים ולא אני שמחכה לו, הוא רואה את העבודה שלו במקום הראשון או לפחות מציב אותנו באותה השורה.
יש כאלה שיגידו מה את מתלוננת, תגידי תודה שיש לך פרטנר כזה מדהים, שאת מאושרת, שמצאת אהבה אבל אני חייבת להודות שככל שהקשר התקדם למחויבות רצינית יותר – כך פחדתי יותר. חששתי שאמצא את עצמי במקום בו פחדתי להיות לפני שיצאתי למצוא אהבה – לבד.
פתאום התחלתי לשים לב שיש יותר ערבים שהוא בעבודה מאשר שהוא בבית, שהוא נוטה לבטל אירועים ברגע האחרון בגלל עניינים דחופים ושכל העסק על גבו. ניסיתי לשכנע אותו למצוא שותף או מנהל יורש, מישהו שיסייע לו, הבהרתי לו שאני רוצה להיות בזוגיות ושאני מחפשת עזר כנגדי ולא מישהו מעת לעת, אבל זה לא כל כך עזר וגם אני אשמה, משתוקקת אליו, מאוהבת מעל הראש ועושה הכל כדי שזה יצליח. בסוף יצא שמה שיכולתי לעשות כדי לשמר את הקשר זה להבליג. לשתוק כשהוא מקבל שיחה דחופה, לאפשר לו לבטל ברגע האחרון מבלי לפתוח בסצנות שוברות לב, כי מי שסבלה מכל הסצנות והדרמות האלה זו רק אני ולא הוא.

אני לא במקום הראשון
הוא הרי הבין שהעסק אצלו הוא סוג של אוויר לנשימה ולא כל כך ידע מה הוא אמור לעשות בנושא, ולא רציתי שנריב יותר. ברגע שהוא שלף טבעת, הייתי במתח נוראי, כל כך רציתי אותו, להינשא לבחיר ליבי, הרי זה מה שכל כך רציתי כל השנים והוא בהחלט האדם הנכון, אבל מה אם זה אומר שאני נישאת ללבד שלי? ומה אם כעבור כמה שנים כבר לא יהיה לי כוח וסבלנות ללבד הזה ומה יקרה כשיגיעו הילדים? על כל השאלות האלה אין מענה, אני רק יודעת שאני מוכרחה להמשיך להיאבק עלינו, ללכת ליועץ זוגי או אפילו למאמן, מישהו שיסביר לי איך לבלוע את העבודה שלו וליהנות מהלבד כי בעצם אני לא לבד כמו פעם, תועה באפילה, יש לי אור בקצה המנהרה שמדליק את חיי. ואולי זה בעצם ההבדל וזה מה שחשוב: אני לא רווקה בלי אף אחד בעולם, גם כשאני לבד אני לא לבד ובשביל זה אני מוכנה לעשות את כל המאמצים שבעולם שהקשר שלנו יצליח.